בס”ד
שורש התופעה הזו, שמצביעה על חוסר סיפוק, היא פשוט חוסר משמעות מספקת בחיים.
הרצון לקבל הנאה ותענוג של האדם, מוכרח משמעות, אחרת, אין לו תענוג, חלק מתענוגיו הם הרגשת מלאות ושביעות רצון כוללת מן המצב, מה שמוסבר כמשמעות לחיים.
למעשה, כיון שבכל איש ואשה יש נשמה אלוקית, שנכספת להתחבר לאלוקים מקורה, לאור האלוקי שמווסת את כל היקום, לכן כולנו היינו צריכים להיות מלאי עצבות. אבל אצל רבים מאיתנו הנשמה האלוקית מכוסה ע”י אין ספור עניינים גופניים גשמיים, כ”כ הרבה מטלות ומטרות דמה, שהן כאבק ברוח, שלא נשאר מהן דבר, לכן צרכיה של הנשמה אינן נשמעות. ונדמה לאדם, שיש משמעות לחייו, הוא מפתח סוגים שונים של מילוים ומטרות, קריירה כזו או אחרת.
אבל לעיתים, כאשר השאון של חיי היום יום שוכך, וגם הילדים כבר גדלו ועזבו את הקן, לפתע האדם מרגיש את עצמו די שכוח ועזוב, ולא כ”כ מבין את מטרת חייו, הוא ממשיך ללכת יום יום למרפאה, או למשרד, ומשתדל לא לחשוב שום דבר על משמעות החיים, כי מחשבה זו מאד מאיימת עליו, באשר הוא כבר לכוון של חדלון, ומה נשאר מכל חייו? מעט זיכרונות ודיפלומות או מדליות ממה שפעם עשה. ומי יזכור אותו בעתיד?
גם אנשים שאכן זוכרים אותם, כגון אנשים שתרמו תרומה משמעותית לאנושות, או חיילי צה”ל שנלקחו בטרם עת, האם ברבות השנים באמת למישהו אכפת מהם? מתרומתם? היכן הם? היכן אישיותם?
ואפילו אדם שומר תורה ומצוות, שבטוח שהוא רשום בספר הנצח, ע”י תורתו ומצוותיו, אבל אם יוודע לו שעולם הנצח בנוי על רצון להשפיע, ולא על רצון לקבל, יאבד את משמעות חייו בבת אחת.
העצבות והדיכאון הם חלק בלתי נפרד מחיינו, או יותר נכון ממותנו, הם יושבים על חוסר הסיפוק שלנו.
האם יש אפשרות להתגבר עליהם ללא כדורים ותרופות? ישנם ארגונים רבים שמתיימרים לטפל בתופעות הללו ע”י טכניקות שונות. גם ארגונים שמתיימרים לטפל בתופעות הללו בדרכי החסידות והאמונה.
הבעיה היא – שבאמת אין לנו אמונה בה’, כי האמונה היא אור אלוקי, שאותו אנו צריכים לקבל מהשי”ת, וא”כ כל הטכניקות השונות הן מועילות לזמן מועט מאד, אבל לא באופן אמיתי. והאדם מתפלא – הרי בשכל אני חושב את כל המחשבות האמיתיות הנכונות, ומדוע אין הדבר משפיע על הרגשתי ועל דיכאונותיי? התשובה היא – המחשבות אינן האדם, אלא הרגשות, הרצונות הן האדם, ומכיון שהרצון לקבל הנאה ותענוג של האדם מתנגד לערך של אמונה למעלה מהדעת, ממילא אין לאדם את משמעות החיים, את בורא העולם, ולכן אין מה שיבטל לגמרי את עצבותו והדיכאון שלו.
האמת, שהקב”ה הוא פנימיות האדם, וממילא כאשר אין האדם מתחבר לפנימיותו שלו, אלא מתכחש לה, אין דבר יותר מדכא מכך. כי נמצא, שהאדם בורח מהאנוכיות האמיתית שלו, ובודאי שלא יוכל להרגיש את משוש החיים האמיתיים, כאשר חי מציאויות וערכים אשר נוגדים לפנימיות עצמו.
ענין זה נוגע אפילו ליהודים חרדים, מכיוון ששומרים תורה ומצוות רק באופן חיצוני, אבל אינם יודעים כלל איך לגלות את נשמתם שלהם, ולהתחבר אליה, ממילא גם שם יש עצבות ודיכאון.
ולפעמים בעיות חיצוניות הן הגורמות לדיכאון, כגון קשיים עם חינוך הילדים, או קשיי פרנסה וכדומה, אבל אם השי”ת שהוא נשמת האדם היה מגולה, והיה מורגש שהוא עשה ועושה ויעשה לכל המעשים כולם, א”כ היה האדם שמח בכל אשר נעשה, אבל מכיוון שאין לאדם קשר עם נשמתו שלו, וכל המנטרות שהוא לומד בספרים, או בסדנאות למיניהן, לא מצליחות באמת להביא את גילוי הנשמה של האדם, אלא רק מחשבות שונות, שהן חיצוניות לאדם, ולא האדם עצמו, לכן יש באדם הרבה קשיים, דיכאונות וחרדתיות.
בעולם החילוני, שאינו מקיים את התורה ומצוות כלל, ממילא נמצא שיש ניתוק לא רק פנימי, אלא חיצוני מנשמת האדם עצמו, ומנסים כולם להביא שמחה ע”י פעלולים חיצונים, שרק מגבירים את הדיכאון.
הפתרון האמיתי הוא: דרך התורה והמצוות להתחיל לגלות את נשמת האדם. כי הנשמה שבאדם היא חלק אלוק ממעל, וכפי שהבורא הוא טוב ומיטיב, כך גם נשמת האדם היא טוב ומיטיב, והיא מתגלה ככל שהאדם מרבה במעשי הטבה וחסד לזולתו, בכל המובנים, ככל שממעט בסיפוק האגו שלו, כך הנשמה תלך ותתגלה, ויבוא האדם לשמחה ולסיפוק, למשמעות החיים האמיתית – להידבק באור אין סוף שהוא מהות החיים כולה.
זו הסיבה, שכאשר עוסק האדם ברוחניות, במוסיקה, בהשקטה, ומרגיש קצת את עצמו – הוא נרגע, ומרגיש תענוג. אבל אין זה הדבר האמיתי, כי הדבר האמיתי הוא להרגיש את מציאות בורא העולם, ולבורא אין תחליף, בכל מיני האמצעים “הרוחניים” הנ”ל.
