בס”ד
“וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי: ותהר האישה ותלד בן ותרא אותו כי טוב הוא ותצפנהו שלושה ירחים” (שמות ב’, א’) – האישה ילדה בן וראתה שהוא בן טוב. אומר רש”י: כשנולד התמלא הבית כולו אורה. “ותצפינהו שלושה ירחים“- היא החביאה אותו שלושה חודשים “ולא יכלה עוד הצפינו” – מסביר רש”י למה לא יכלה להצפינו יותר משלושה חודשים: היות ולמצרים היה מעקב אחרי כל אישה בהריון, מחמת הפחד שנולד מושיעם של ישראל, והוא זה שישחרר אותם מעבדות מצרים, ועל כן ציווה פרעה “כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו” (שמות א’, כ”ב). לפי רש”י, יוצא שהמצרים עקבו אחרי כל אישה, כלומר כל אישה שחיה עם גבר היה עליה מעקב. כאשר עמרם לקח את יוכבד היה עליה מעקב, והם סברו שהיא תלד בסוף תשעה חודשים, אבל היא ילדה בחודש השישי, שישה חודשים ויום אחד. המצרים חשבו שיש לה עוד שלושה חודשים ללידה, ולכן היא יכלה להחביאו שלושה חודשים, אבל אחר כך היא “לא יכלה יותר להצפינו” לדברי רש”י: המצרים הגיעו ורצו לקחת את הילד. “ותקח לו תיבת גמא ותחמרה בחמר ובזפת ותשם בה את הילד, ותשם בסוף על שפת היאור” (שמות ב’, ב’-ג’) – הניחה אותה בין קני-הסוף על שפת היאור. “ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו” (שמות ב’, ד’) – אחותו מרים עמדה מרחוק לראות מה יקרה. לפי רש”י, מאחר והבית התמלא כולו אורה, ידעו שנולדה כאן נשמה גדולה, הם היו בטוחים שכאן יהיו כל מיני התפתחויות חשובות.
“ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור, ונערותיה הולכות על יד היאור, ותרא את התבה בתוך הסוף ותשלח את אמתה ותקחה“ (שמות ב’, ה’) – יש כאן שני פירושים: רש”י אומר, אמתה זו שפחתה ופרוש אחר, שהיא שלחה את ידה. “ותפתח” – את התיבה, “ותראהו את הילד, והנה נער בוכה, ותחמול עליו ותאמר: מילדי העברים זה: ותאמר אחותו אל בת פרעה: האלך וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות ותניק לך את הילד?” (שמות ב’, ו’-ז’)– אומר רש”י, בגלל שהם ניסו להניק אותו, אבל הוא לא הסכים לנקרת חלב נוכרית, לכן היא הציעה אישה מינקת מן העבריות. “ותאמר לה בת פרעה: לכי. ותלך העלמה ותקרא לאם הילד: ותאמר לה בת פרעה הליכי את הילד הזה והניקיהו לי, ואני אתן את שכרך, ותקח האישה הילד ותניקהו: ויגדל הילד ותביאהו לבת פרעה ויהי לה לבן” – משה לא פחות ולא יותר נהייה בנה של בת פרעה. “ותקרא שמו משה” – שמו של משה רבנו ניתן על ידי בת פרעה. “ותאמר כי מן המים משיתיהו” (שמות ב’, ח’-י’) – ולכן קראה לו משה.
מבחינה פנימית נבין בקצרה את הדברים:
“וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי” – בפסוק הראשון הזה יש שתי נקודות להדגשה, איש ואישה מסמלים אור וכלי, כלומר הפסוק אומר שהאור של בחינת לוי מאיר בתוך הכלי של בחינת הלוי. מהי בחינת לוי עצמו? “וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי” – עניין לוי הוא מלשון ליווי, לאה כשילדה את לוי אמרה “הפעם ילווה אלי אישי“, שזה מרמז על דביקות בה’. באופן כללי לוי הוא קו שמאל בהשוואה לכהן, אם מודדים כהן, לוי וישראל, זה ימין שמאל ואמצע, אבל לא תמיד זה כך. למשל, אם נמדוד ביחס לשבטים: ראובן, שמעון, לוי – ראובן קו ימין, שמעון קו שמאל ולוי קו אמצעי דווקא. א”כ הוא קו שמאל שבקו האמצעי, וממנו נמשכו משה ואהרן.
יש פה עניין שחוזר על עצמו מספר פעמים. הילד הזה, למעשה, גדל בבית פרעה, גם אברהם ירד למצרים והמצרים לקחו לו את שרה, סיפור זהה של רבקה עם אבימלך, אבימלך לקח את רבקה. בפרשה שלנו אנו רואים שגם משה רבנו נמצא במצרים. מה העניין בזה? למה אבותינו היו צריכים לרדת למצרים, להיות במצרים, מה העניין כאן?
אומר האר”י הקדוש: מצרים מרמז על קליפת החכמה, כלומר הרצל”ק הנאה ותענוג מעוניין בהנאה ותענוג מסוג של חכמה. כאשר האדם לא ניזון מכל מיני ענייניים גשמיים, ענייני בשר, אלא מעניינים של מושכלות רוחניות, זוהי רמה גבוהה של הנאה ותענוג. למעשה, אפשר לומר שמבחינת התפיסה שלנו, אלו הם התענוגים היותר גבוהים, היותר גדולים שיש במציאות, כלומר המושכלות הרוחניות של התורה, של גילוי האלוקות. אם נלמד את עניין ירידת אבותינו למצרים באדם אחד, הפירוש הוא – שמבחינה נפשית האדם יורד למצב שנקרא מצרים, כלומר למצב של הרצונות דקבלה שיש בו. למה צריך לעשות את זה? – כמו שאנו רואים בגשמיות שאדם לא יכול ליהנות מסעודה אלא אם הוא רעב, כך למעשה אדם לא יכול ליהנות משום דבר אם אין לו רצל”ק, חסרון, של אותו דבר, לכן אדם מוכרח להשתמש ברצונות דקבלה, צריך לעורר אותם, אבל הוא צריך לתקן אותם על דרך הקדושה.
“ותהר האישה ותלד בן ותראה כי טוב הוא ותצפנהו שלושה ירחים” – זה שלב ראשון, שלב זה מכונה טוב, “ותרא אותו כי טוב” – ניתן להסביר לפי מו”ר: מה שאמרו חז”ל בכל לבבך, בכל נפשך, אמרו בשני יצרך, צריך לעבוד את ה’ גם עם היצר הטוב וגם עם היצר הרע, כי באדם יש כוח השפעה שנקרא יצר טוב, ויש כוח קבלה שנקרא כוח רע, את שניהם צריכים ליחד לה’. כאשר אדם עושה מעשים טובים, מעשי חסד, מעשי צדקה נבחן שכעת הוא עובד עם היצר הטוב, אבל צריך לדאוג שיצר הטוב יהיה מיוחד לה’ יתברך. כלומר, גם כשאדם עושה מעשים טובים, מעשים של השפעה, צריך לראות שהוא לא יעשה את זה לתועלת עצמו, אלא באמת הוא עושה מתוך כוונה של צווי ה’, וכדי לעשות נחת רוח לה’ יתברך. אחרי שהאדם גומר לתקן את הכלים הטובים שבו, הוא צריך לתקן את הכלים הרעים שבו, את הרצל”ק שבו, ושימוש ברצל”ק הנאה ותענוג שלא מטעם תועלת עצמו, אלא מטעם שכך רוצה ה’, והוא, האדם, רוצה לגרום נחת רוח לה’ יתברך.
אפשר לומר שזו החלוקה כאן. הפסוק הראשון מדבר על תיקון הכלים הטובים – האישה יוכבד ילדה נשמה כל כך גדולה את נשמת משה רבנו, בתחילה “ותצפנהו שלושה ירחים” – כלומר היא הצפינה אותו בשלוש מדרגות, שלושת המדרגות נקראות שלושה ירחים, והכל בעניין של תיקון הטוב. תיקון הטוב משמעותו בחינת חסדים, בחינת אמונה. שלושה ירחים שלושה חודשים. למה שלושה חודשים נקראים שלושה ירחים? – על שום הירח המופיע בהם כי מדידת החודשים היא על פי הירח. גם עניין הירח מרמז על אמונה, מרמז על כך שמשה רבנו נתקן בתיקון הבסיסי של רצון להשפיע ואמונה.
אבל אח”כ “לא יכלה עוד להצפינו“- מדוע? מטעם שכאשר נגמר תיקון הכלים הטובים שבאדם, צריך להתחיל לתקן את הכלים הרעים שבאדם. ולא יכלה עוד להצפינו בתוך שליטת הכלים הטובים, אלא הייתה צריכה להוציאו לשליטת הכלים הרעים, דהיינו שליטת הכלים דקבלה שיתחיל לתקן גם אותם. לכן, “ותקח לו תיבת גומא ותחמרה בחומר ובזפת” – החומר והזפת מרמזים על הכלים הרעים, חומר מרמז על החומר והזפת ידוע שהוא שחור. צריכים לעורר את הרע בשביל לתקן אותו.
“ותשם בה את הילד ותשם בסוף על שפת היאור” – כאן צריכים לדעת נקודה נוספת – שככל שהאדם נזקק יותר לתיקון, הוא ממשיך אור אלוקות גדול יותר. זה מה שאומרים חז”ל: “הבא להיטהר מסייעין אותו”. במה מסייעין אותו? בנשמתא קדישא, באור נשמתי, אור אלוקים. נמצא אם כן כאשר מתקנים רק את הכלים הטובים שבאדם, האור המושפע הוא אור קטן, לא אור גדול. אח”כ כאשר מתחילים להתגלות הכלים הרעים של האדם, אז לתיקון הכלים הללו צריכים אור גדול יותר.
“ותשם בסוף על שפת היאור” – היאור בעצמו מרמז על אור. “ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו“. הפסוק אומר ‘אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני’. ופסוק אחר אומר ‘אמור לחכמה אחותי את’. אם נחבר את שני הפסוקים הללו, נמצא מה שכתוב כאן בפסוק: ‘ותתצב אחותו – אמור לחכמה אחותי את’ – מי זאת אחותו?- זהו אור החכמה. “מרחוק” כפי שכתוב ‘אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני’. מדוע? – נכון הדבר, שככל שהאדם יורד יותר לתוך החומריות שבו, דהיינו לתוך הרצונות דקבלה שבו, הוא זקוק לאור ה’ יותר גדול כדי לתקן את עצמו. אבל, אור ה’ איננו מאיר כל הזמן, הוא כאילו בהמתנה עד שהאדם יבקש, עד שהוא יגלה צורך. לכן כתוב “ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה” – ברור שבנשמת משה רבנו צריכה להתגלות החכמה, רק השאלה מתי ובאיזה אופן.
התורה מספרת לנו “ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור“- בת פרעה לוקחת את משה רבנו. משמעות הדבר וכפי שאנו רואים בכל סיפורי שהאבות כולם נכנסו לשליטת מצרים, שליטת עמים אחרים, שרה הייתה בשליטת מצרים עד שהחזירוה לאברהם, רבקה הייתה אצל אבימלך מלך פלשתים, יוסף ירד למצרים, וכעת גם משה רבנו בשליטת מצרים. כל זה מרמז על נקודה אחת, בשלב מסוים לאחר שהאדם גומר לתקן בתוך עצמו כלים טובים, דהיינו כלים של השפעה, של חסד, של נתינה, אז מתחילים להתגלות בו הרצונות דקבלה שהם בחינת מצרים, וזה נבחן שהוא יורד לשליטת מצרים.
מדוע צריך את זה? – יש בזה הרבה עניינים ונימוקים. ציינתי שניים. ראשית, כי צריך לתקן גם את הכלים הרעים, ולכן הם צריכים להתגלות, שנית, מפני שהכלים הללו הם הכלים לטוב והעונג היותר גדולים שיש במציאות. כמובן כל אדם לפי המשבצת שלו. אם אדם עדיין נמצא ברמה גשמית, אז מתגלים אצלו כלים דקבלה גשמית, רוצה לקבל הנאה ותענוגים גשמיים, תענוגים בהמיים, כבוד, שליטה וכדומה. אם אדם הוא יותר רוחני מתגלים אצלו כלים דקבלה על התענוגים הרוחניים, כל אחד לפי מדרגתו. כמובן שכאן מדובר על אבותינו ומדובר על תענוגים רוחניים, לכן מדובר פה כל הזמן על אור החכמה, אבל כל אחד צריך לתרגם את הדברים למצבו ולשפתו.
בת פרעה לוקחת את משה רבנו לרשותה, אבל היא מוסרת אותו לאישה מן העבריות כדי שתניק אותו. כלומר, החלב שהוא יונק הוא חלב של אישה עברית, של יהודים. ניתן לומר שזה מקביל ללקיחת שרה לפרעה, והחזרתה אחר כך לאברהם. גם פה, בת פרעה לוקחת את משה ואח”כ היא מחזירה אותו לאימו. הנקודה כאן היא שבזמן שמתעוררים כלי הקבלה שבאדם זה נחוץ, אבל אח”כ צריך לתקן אותם לפי דרך התורה. כלומר, לא להשתמש בהם בצורה פרועה ובלתי מבוקרת, אלא להשתמש בהם לפי רצון ה’, על מנת להשפיע ולא על מנת לקבל. הפירוש מסביר שמלכתחילה הירידה של יעקב למצרים, היא כדי לעשות את התיקון הזה. כלומר, לתקן את הרצונות דקבלה המכונים מצרים, ואח”כ לפרוש מהם ולחזור לבחינת ישראל. ראשית על ידי כך בחינת ישראל מתגדלת בחשיבותה, ושנית כלי הקבלה משיגים תיקון מסוים. גם כאן, משה רבנו נופל לשליטת בת פרעה מלך מצרים, אבל אח”כ היא מוסרת אותו לינוק מאישה עברייה, כלומר התזונה המזינה אותו היא תזונה של תורה, תזונה של ישראל ולא תזונת גויים. המשמעות שאחרי שמתגדלות באדם תאוות מסוימות, תכף ומיד הוא צריך לשעבד אותן לה’ אלוקי ישראל, לרוח התורה. לא לעשות מהתאוות הללו אלילים ולעבוד אותם, אלא לקחת את התאוות ולשעבד אותם לרצון ה’, ואז הכל בא על מקומו בשלום. מצד אחד, האדם צריך את הרצונות דקבלה, כי בלעדיהם לא יוכל לקבל שום מילוי, ומצד שני, הם צריכים להיות מוסטים ומתוקנים על דרך התורה.
אפשר לתת כאן הסבר קל, הסבר עממי: בתחילה כתוב “ותצפנהו שלושה ירחים“, ואח”כ “ולא יכלה עוד הצפינו, ותקח לו תיבת גומא ותחמרה בחמר ובזפת” – תחילה כל הטוב שיש באדם הוא מצד המצפון האנושי, ולא מצד מצוות ה’, וזה מה שכתוב “ותצפנהו”, כלומר בהתחלה כל הטוב שיש בנו זה מצד המצפון. מצפון הכוונה – מצד החינוך שקיבלנו, והנורמות החברתיות שגדלנו עליהם, ולא מצד צו אלוקי. אבל זה לא יכול להחזיק מעמד הרבה זמן, כי האדם לא יכול להיות טוב באמת רק מצד מצפון, אלא אם הוא מתכופף רק לה’ יתברך. לכן כתוב “ולא יכלה עוד להצפינו”. היא רצתה לשעבד אותו לה’ יתברך.
“ותקח לו תיבת גומא ותחמרה בחומר ובזפת, ותשם בה את הילד ותשם על הסוף על שפת היאור”. כלומר, מאחר שהיא לא רצתה להמשיך להצפין אותו עוד בתוך המצפון האנושי, היא מביאה אותו לשפת היאור, שפת היאור מרמז על אור אלוקי. שכדי להשיג את האור האלוקי צריכים להתגלות הכלים דקבלה שבאדם. כל זמן שהאדם לא שייך עדיין לעבדות ה’, לא מתגלה כל כך הרע שבו, אבל בזמן שהוא מתחיל להיכנס לעבדות ה’, אז מתחיל יותר ויותר להרגיש את הרע שבו, זה הפירוש “ותחמרה בחמר ובזפת” – אנשים רגילים הפועלים מתוך החינוך ולפי המצפון, להם אין כמעט התנגדות פנימית לכל המהלכים שלהם, מפני שאין איום על שלטון הגוף, מה שאין כן כשהאדם רוצה לשעבד את עצמו לשלטון ה’, אצלו יש איום גדול מצד שלטון הגוף, ולכן הגוף מתנגד מאוד. אצלו מתחילים להתגלות כל הדברים החומריים והשחורים שבאדם, אבל כל זה לטובתו של האדם. ויש בזה נקודות חיוביות רבות (תשס”ו).
