בסד
במדבר לא
(כו) שָׂא אֵת רֹאשׁ מַלְקוֹחַ הַשְּׁבִי בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה אַתָּה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְרָאשֵׁי אֲבוֹת הָעֵדָה:
(כז) וְחָצִיתָ אֶת הַמַּלְקוֹחַ בֵּין תֹּפְשֵׂי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים לַצָּבָא וּבֵין כָּל הָעֵדָה:
היות וגם לכל העדה יש חלק בנצחון, מכיון שכל העדה התפללו להצלחת המלחמה. דהנה יש ב’ סוגי כלים באדם, כלי הנשמה וכלי הגוף, ושניהם משתפים פעולה במלחמת היצר, וצריך לחלק את האנרגיות של האדם בין שניהם.
(כח) וַהֲרֵמֹתָ מֶכֶס לַיהֹוָה מֵאֵת אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים לַצָּבָא אֶחָד נֶפֶשׁ מֵחֲמֵשׁ הַמֵּאוֹת מִן הָאָדָם וּמִן הַבָּקָר וּמִן הַחֲמֹרִים וּמִן הַצֹּאן:
(כט) מִמַּחֲצִיתָם תִּקָּחוּ וְנָתַתָּה לְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן תְּרוּמַת יְהֹוָה:
הכהן שהוא מידת החסד, צריך לקבל אנרגיות מכל מה שנלקח במלחמת היצר, הבהמות מסמלות את האורות האלוקיים, יש בהמות טהורות שהם אורות שמטרתם לאמונה, ויש בהמות טמאות שהם אורות שמטרתם לידיעת ה’.
(ל) וּמִמַּחֲצִת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תִּקַּח אֶחָד אָחֻז מִן הַחֲמִשִּׁים מִן הָאָדָם מִן הַבָּקָר מִן הַחֲמֹרִים וּמִן הַצֹּאן מִכָּל הַבְּהֵמָה וְנָתַתָּה אֹתָם לַלְוִיִּם שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן יְהֹוָה:
מדוע מאנשי המלחמה לוקחים לכהנים, וממחצית בני ישראל לוקחים ללויים? כל אחד צריך לקבל הפוך מבחינתו, הכהן שהוא מידת חסד והשפעה, צריך לקבל דוקא מאנשי המלחמה, אלו שנלחמים ביצרם ובתאוותיהם. ואילו ישראל שהתפללו ועסקו בלימוד תורה, נותנים ללויים שהם קו שמאל, דהיינו כלי קבלה.
(לא) וַיַּעַשׂ משֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת משֶׁה:
(לב) וַיְהִי הַמַּלְקוֹחַ יֶתֶר הַבָּז אֲשֶׁר בָּזֲזוּ עַם הַצָּבָא צֹאן (יציאה לחוץ מן הקדושה, בכדי להכין כלים לקדושה) שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וְשִׁבְעִים אֶלֶף וַחֲמֵשֶׁת אֲלָפִים:
כל המספרים מרמזים על מדרגות רוחניות:
(לג) וּבָקָר (ביקורת עצמית) שְׁנַיִם וְשִׁבְעִים אָלֶף:
(לד) וַחֲמֹרִים (חומר של הרצון לקבל) אֶחָד וְשִׁשִּׁים אָלֶף:
(לה) וְנֶפֶשׁ אָדָם מִן הַנָּשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר כָּל נֶפֶשׁ שְׁנַיִם וּשְׁלשִׁים אָלֶף:
נשים הן כלי קבלה שבאדם, זכר הוא האור, ואם כבר ידעו משכב זכר, כלומר קיבלו את האור בצורה של עבודה זרה, אז אין הדבר נכון, וא”א לסחור בכלים כאלו.
(לו) וַתְּהִי הַמֶּחֱצָה חֵלֶק הַיֹּצְאִים בַּצָּבָא מִסְפַּר הַצֹּאן שְׁלשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלשִׁים אֶלֶף וְשִׁבְעַת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת:
(לז) וַיְהִי הַמֶּכֶס לַיהֹוָה מִן הַצֹּאן שֵׁשׁ מֵאוֹת חָמֵשׁ וְשִׁבְעִים:
(לח) וְהַבָּקָר שִׁשָּׁה וּשְׁלשִׁים אָלֶף וּמִכְסָם לַיהֹוָה שְׁנַיִם וְשִׁבְעִים:
(לט) וַחֲמֹרִים שְׁלשִׁים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וּמִכְסָם לַיהֹוָה אֶחָד וְשִׁשִּׁים:
(מ) וְנֶפֶשׁ אָדָם שִׁשָּׁה עָשָׂר אָלֶף וּמִכְסָם לַיהֹוָה שְׁנַיִם וּשְׁלשִׁים נָפֶשׁ:
(מא) וַיִּתֵּן משֶׁה אֶת מֶכֶס תְּרוּמַת יְהֹוָה לְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת מֹשֶׁה:
(מב) וּמִמַּחֲצִית בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חָצָה משֶׁה מִן הָאֲנָשִׁים הַצֹּבְאִים:
(מג) וַתְּהִי מֶחֱצַת הָעֵדָה מִן הַצֹּאן שְׁלשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלשִׁים אֶלֶף שִׁבְעַת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת:
(מד) וּבָקָר שִׁשָּׁה וּשְׁלשִׁים אָלֶף:
(מה) וַחֲמֹרִים שְׁלשִׁים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת:
(מו) וְנֶפֶשׁ אָדָם שִׁשָּׁה עָשָׂר אָלֶף:
(מז) וַיִּקַּח משֶׁה מִמַּחֲצִת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָאָחֻז אֶחָד מִן הַחֲמִשִּׁים מִן הָאָדָם וּמִן הַבְּהֵמָה וַיִּתֵּן אֹתָם לַלְוִיִּם שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן יְהֹוָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת מֹשֶׁה:
(מח) וַיִּקְרְבוּ אֶל משֶׁה הַפְּקֻדִים אֲשֶׁר לְאַלְפֵי הַצָּבָא שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת:
(מט) וַיֹּאמְרוּ אֶל משֶׁה עֲבָדֶיךָ נָּשְׂאוּ אֶת רֹאשׁ אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר בְּיָדֵנוּ וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ:
רצ”ל אע”פ שנלחמנו במלחמת היצר, מ”מ לא נפקד ממנו איש, לא נתמוטט האיש שבנו, אלא נשאר חי וקיים. וכן השי”ת מכונה איש, שכתוב “ה’ איש מלחמה”, ולמרות המלחמות, ובגלל המלחמות עם היצר, השי”ת לא נפקד מאיתנו.
(נ) וַנַּקְרֵב אֶת קָרְבַּן יְהֹוָה אִישׁ אֲשֶׁר מָצָא כְלִי זָהָב אֶצְעָדָה וְצָמִיד טַבַּעַת עָגִיל וְכוּמָז לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵינוּ לִפְנֵי יְהֹוָה:
כומז – כאן מקום זימה וזוהמה. ויל”ה: הלא הזה”ק מכנה למקום זה קודש הקודשים? אלא הכל תלוי באדם, איך ניגש למקום זה, אם ניגש מצד אהבה עצמית, או מצד אהבת אלקים ואדם.
(נא) וַיִּקַּח משֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶת הַזָּהָב מֵאִתָּם כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה:
(נב) וַיְהִי כָּל זְהַב הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הֵרִימוּ לַיהֹוָה שִׁשָּׁה עָשָׂר אֶלֶף שְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים שָׁקֶל מֵאֵת שָׂרֵי הָאֲלָפִים וּמֵאֵת שָׂרֵי הַמֵּאוֹת:
(נג) אַנְשֵׁי הַצָּבָא בָּזֲזוּ אִישׁ לוֹ:
לפי הפשט הפירוש שכל אחד לקח לעצמו מה שרוצה. ולפי הדרש בזזו גמטריא כ”ב, כל אדם משתמש בכ”ב האותיות כפי המושגים שלו, כפי הצבא שלו, מה שיוצא ובא, כך לוקח את זהב התורה.
(נד) וַיִּקַּח משֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶת הַזָּהָב מֵאֵת שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְהַמֵּאוֹת וַיָּבִאוּ אֹתוֹ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי יְהֹוָה:
שב”ק פרשת מטות התשס”ה
בואי כלה
כתיב (שם, כג) “כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר וכו’ וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים“. ופירש אאמו”ר שליט”א הענין שצריך שיהי’ בדרך תשמישו הגעלתו ע”ד הפנימיות, דאם יש לאדם תאווה לדבר מסוים שיתקן א”ז דווקא בימי נעוריו, שאז זה דרך תשמישו ולא כאשר יהי’ זקן.
