בסד
כתיב (דברים כו, טז) “היום הזה ה’ אלקיך מצוך לעשות את החוקים האלה ואת המשפטים” וכו’. ופרש”י וז”ל: היום הזה ה’ אלקיך מצוך – בכל יום יהיו בעיניך חדשים כאילו בו ביום נצטוית עליהם. ופירש אאמו”ר שליט”א: דאדם שעובד על עצמו לשנות את טבעו, כל יום האדם צריך לעבוד על עצמו מחדש, ולהמשיך את הכח שלו מהתורה והמצוות מחדש. משא”כ אדם שאינו עובד ע”ע לשנות את טבעו, אינו צריך לעבוד ע”ע בכל יום מחדש, דעובד רק כמצוות אנשים מלומדה.
ועוד כתיב (שם יז-יט) “את ה’ האמרת היום להיות לך לאלקים, וללכת בדרכיו ולשמור חוקיו ומצותיו ומשפטיו ולשמוע בקולו, וה’ האמירך היום להיות לו לעם סגולה, כאשר דבר לך ולשמר כל מצותיו ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת, ולהיותך עם קדוש לה’ אלקיך כאשר דבר”.
ופירש”י וז”ל: האמרת והאמירך אין להם עד מוכיח במקרא. ולי נראה שהוא לשון הפרשה והבדלה, והיינו דאם האדם יפריש את הקב”ה מכל הרצונות דקבלה שיש לו, אז הקב”ה יבדיל אותו מכל העמים להיות לו לעם סגולה.
ופירש הברכת שלום זיע”א שסגול הוא שתי נקודות למעלה ואחת באמצע, והיינו שכל העמים הם או קו ימין או קו שמאל. דישמעאל הוא קו ימין ועשיו הוא קו שמאל, וישראל הם קו אמצעי. והיינו מקו ימין וקו שמאל יחד, דכל היהדות בנויה מקו ימין ושמאל יחד כדכתבו חז”ל אם אין אני לי מי לי והיינו קו שמאל, ומצד שני כתבו חז”ל וכשאני לעצמי מה אני, והיינו קו ימין.
(בואי כלה שב”ק פרשת כי תבוא התשס”ה)
כתיב (דברים כז, ט”ז) “ארור מקלה אביו ואמו וכו'”. ופירש”י מקלה מזלזל, מלשון קלון, ופירש אאמו”ר שליט”א: דאביו ואמו היינו קב”ה ושכנתיה, דהקב”ה הוא האור שמתגלה לתחתונים, שמתגלה לתחתונים מציאות ה’, ושכינה היינו האדם שמקבל האור, כדכתיב בזוה”ק איהו שוכן ואיהי שכינה, והיינו הכלי שמקבל האור קרוי שכינה.
והאדם המקבל האור הוא מתוקן בע”מ להשפיע ובאמונה, והזלזול באמו הוא בשתי בחינות, דכדי לקבל האור צריך להיות כלי, בבחינת “צמאה לך נפשי כמה לך בשרי”, והאדם שלא כמה לבורא, ולא מעניין אותו הקדושה הוא זלזול בבחינת אמו. ועוד בכדי לקבל האור צריך להיות מתוקן בבחינת אמונה והשפעה, והאדם שמזלזל באמונה וההשפעה מקרי מקלה אמו.
וזלזול באביו הוא שהקב”ה נמצא, ואין הקב”ה מענין כלל את האדם, אלא האדם עוסק בכל הבליו שמענינים אותו, ואינו מתייחס כלל אל הבורא. ואצל האדם דאביו הגשמי זה יותר טוב, דיכולים לבוא אנשים ולהעיר לו שלא מתאים שכך מזלזל באביו ויתנהג טוב, אך לגבי הקב”ה אין מי שיעורר האדם שלא לזלזל באביו, דהקב”ה נמצא לידו. ואמר משל לאדם שנכנס להיכל המלך, וחכה לו שם, וראה שלא מגיע המלך, והחל אותו אדם להשתובב בהיכל המלך קפץ על הכורסא של המלך, ומשך בנברשות לכלך את הקירות, ומתוך שובבותו בא אף למשוך הוילון וראה שהמלך נמצא מאחורי הוילון ורואה הכל, כמה בושתו וחרפתו של אותו אדם. כן אנו משתובבים בעוה”ז, ועושים ככל העולה על רוחינו, ואין מתייחסים למציאות ה’, וכאשר נזיז הוילון, והיינו כאשר האדם יצא מההסתרה ויעלה לעולם האמת, ששם אין הבורא נסתר מאחורי הוילון, כמה תהיה בושתינו וחרפתינו וצערינו.
כתיב (שם י”ז) “ארור מסיג גבול רעהו וכו'”. ופירש דלדוגמא לפעמים אדם רואה שחבירו במקום לקום בשלוש בבוקר ללימודים הוא מגיע רק לתפילה, ואז אומר על חבירו כמה הוא יכול לישון כמו דוב, איזה פרזיט הוא, וזה לא נכון, דאסור לאדם לדון את חבירו על פי מצבו שלו עצמו, דהוא צריך לבדוק את מצבו של חבירו, דאולי לא קם משום שיש לו 7 ילדים בבית, והיה מוכרח לרוץ לעזרם בלילה, ולך יש רק שתים, ולכך לא יכול לקום וכו’ וכו’, ואפי’ אם גם לך יש שבע ילדים, אבל מצבו הנפשי הוא אחר משלך, ואם האדם יבדוק הוא ימצא שאם הוא הי’ במצבו של חבירו, הוא הי’ הרבה יותר גרוע ולכך האדם צריך לדון את חבירו לכף זכות, דלחבירו יכולה להיות מציאות יותר קשה, ואף במצב נפשי אחר משלך. כך שאסור לאדם לדון את חבירו ע”פ מצבו שלו. דלכל אדם יש נסיונות אחרים ומדות וטבעים אחרים, ואין אדם יכול להגיע למקומו של חבירו, ועפ”ז פירש “ארור מסיג גבול רעהו“, והיינו דאדם מטשטש את גבולותיו של חבירו, והיינו מצבו של חבירו, ושם את גבולותיו אצל חבירו, ורושם את מצבו שלו אצל חבירו, ועפ”ז שופט אותו, והתורה אומרת עליו שהוא ארור העובר על והוי דן את כל האדם לכף זכות.
(טיש שב”ק פרשת כי תבוא התשס”ח)
כתיב (שם כב) “ארור שוכב עם אחותו”, וי”ל האיסור ע”ד הפנימיות, דאיש ואשתו הם כנגד קוב”ה ושכינתיה, אור וכלי, האיש מרמז על האור, והאשה מרמזת על הכלי, וכמה שהכלי יותר רחוק מן האור, והיינו כמה שהכלי יותר עב, כן ההכאה יותר גדולה ונמשכות תולדות יותר גדולות. אך אם הכלי הוא קרוב לאור והוא שוה לאור, והיינו שהכלי הוא זך, אין הכאה וא”כ אין תולדות, ולכך אסור לאיש להתחתן עם אחותו, משום שאחותו של אדם קרובה אליו, והיינו שהכלי דומה לאור, והיינו כפי שלאיש והיינו לאור אין עוביות כן לאשה והיינו לכלי אין עוביות, ואם הכלי הוא זך מאד א”א שיהי’ ממנו תולדות, ולכך אסור לאיש להתחתן עם אחותו.
ועוד י”ל דאיתא בחסידישע ספרים אמאי דכתיב (משלי ז ד) “אמור לחכמה אחותי את” דמדוע כתיב דוקא אחותי שיהיה כתוב אשתי, ופירשו דאחותו של אדם, אין לאדם בחירה בה, דהיא אחותו בין אם הוא ירצה ובין אם הוא לא ירצה, אך אשתו של אדם יש לאדם בחירה בה, דאשתו של אדם היא בבחירתו ורצונו, ופירשו דלכך כתיב בחכמה לשון אחות, דבא ללמדינו דהאדם צריך ללמוד את התורה שהיא חכמה ללא אינטרס, כאחותו של אדם שהיא קרובתו ללא אינטרס ובחירה, אלא האדם צריך ללמוד את התורה שלא ע”מ לקבל פרס (אבות א ג). ולפי”ז י”ל “ארור שוכב עם אחותו” והיינו שאדם לוקח את התורה הנקראת אחותו כדפירשנו, ועושה אותה לאשתו, והיינו שלומד תורה עם אינטרס ע”מ לקבל וזה ארור.
ויל”ד מדוע קוראים לזיווג בשם שוכב, וי”ל דיש שלושה מצבים עמידה ישיבה ושכיבה, עמידה – מורה על מצב שלם שבו מאירים כל האורות אור דכח”ב בכלים דכח”ב, אור דחג”ת בכלים דחג”ת, אור דנהי”ם בכלים דנהי”ם. ישיבה – הוא מצב ממוצע שבו מאירים רק שני אורות אור דחג”ת בכלים דכח”ב ואורות נהי”ם בכלים דחג”ת. ושכיבה – הוא המצב הנמוך ביותר שבו מאירים רק אורות נהי”ם בכלים דכח”ב. וזיווג מורה על המשכת האור העליון, ולכך קוראים לזיווג בשם שכיבה, להורות לנו שהמשכת האור הוא דבר נמוך ולא עיקרי כשכיבה, דהמצב העיקרי צריך להיות אמונה.
(בואי כלה שב”ק פרשת כי תבא התש”ע)
