בסד
(א) וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו, וַיִּקְרָא: הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי, וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: יוסף מרכבה לספירת היסוד, שמביאה את התגלות הבורא לנבראים. “וצדיק יסוד עולם”, והצדיק הוא המשפיע לכל הסובבים. וסוף כל סוף, יותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק, וכבר אין המשפיע יכול להתאפק, ורוצה לגלות לאחיו את סוד השי”ת המצוי איתו, אבל אינו רוצה לעשות זאת לתוך הכלים של המצרים, שהם “לכל הניצבים עליו”. כי הכלים דמצרים הם “ניצבים”, כלומר עומדים, ורוצים לקבל בתכלית הגובה, והוא אינו יכול לסבול שכלים זרים ינסו להבין את הבורא בתכלית הגובה. “ויקרא: הוציאו כל איש מעלי”, אינני רוצה את האנשים של הקליפות שירכבו וישלטו עלי. “ולא עמד איש אתו, בהתודע יוסף אל אחיו”, כאשר יש התגלות הבורא, אז אדם רואה ששום איש אינו יכול לפעול זאת, אלא רק השי”ת בכבודו ובעצמו.
(ב) וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי, בכי מורה על קטנות, וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה: הכתר של הקליפות, וכל מחלקותיו אבריו ואגפיו. אין הכוונה ששמעו אותו באופן ישיר, כי לא יתכן שהיה לו ווליום כ”כ גדול, אלא כמו נעשה ונשמע, שהוא כלי ואור, כך הבכיה שלו היא כלי, והשמיעה שלהם היא אור. א”כ אע”פ שיוסף לא רצה שאף איש מן המצרים יהיה נוכח בהתוודעות שלו לאחיו, מ”מ כולם ידעו מזה. דכיון שהתגלות השי”ת התקטנה, לכן אפשר שגם הם ישמעו אותה.
(ג) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו, אל שאר הנשמות: אֲנִי יוֹסֵף, מרכבה לספירת היסוד, “וצדיק יסוד עולם”, הַעוֹד אָבִי חָי? האם אבי שבשמים יכול להתגלות לנשמות בצורה החיה ביותר? או שכל מגעו הוא רק דרך העלמה? וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו, בחי’ הפנים האלקיים שהתגלתה ממנו היתה כ”כ גדולה, שזה גרם להם מורא ובהלה, אולי לא יוכלו לקבל זאת בעמ”נ להשפיע. נמצא, בתחילה היה גילויו בדרך בכיה וקטנות, ואח”כ נתגלה.
(ד) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ. גם בתחילת הפרשה כתוב “ויגש אליו יהודה”. מדוע אינו אומר לאחיו: בואו אלי? אלא גישה משמעותה פעולה קרה, ומורה על אמונה למעלה מהדעת. ורצ”ל: אף אם אינכם מבינים או בוטחים בי, בכל אופן גשו – למעלה מהדעת. וַיֹּאמֶר: אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה: מכירה משמעותה מסירת חפץ תמורת תשלום. מסרתם אותי לרשות הקליפות, והקליפות שילמו לכם על כך טובות הנאה.
(ה) וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ, בלב, וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם, במח (עינים משמעותם ראיה שכלית) כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם. פירוש: החיבור של יוסף עם קליפת מצרים, הביא את “פניכם”, כלומר את השגת פני ה’.
(ו) כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ, לא רעב ללחם ולא צמא למים, אלא לשמוע את דבר הוי”ה, וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר, עבודה עצמית אשר מביאה יבול.
(ז) וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם, להמשיך עבורכם את הפנים האלוקיות, לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ, “שארה כסותה ועונתה” – שארה בחי’ חב”ד, וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה, מוחין דחיה, אשר יעשו תיקון כביר, וישאירו כוחות של האדם לפליטה, שלא יהיו נחלת הקליפות.
(ח) וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים, דאע”פ שהכל נראה יוזמה אנושית מושחתת, מ”מ אין הדבר כך, אלא זו יוזמה אלוקית, וַיְשִׂימֵנִי לְאָב (חכמה) לְפַרְעֹה, וּלְאָדוֹן (בינה) לְכָל בֵּיתוֹ, וּמשֵׁל (מלכות) בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם, ראש תוך סוף.
(ט) מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם רְדָה אֵלַי אַל תַּעֲמֹד. כי סתם כך, למה שיעקב ירד להתקשר עם קליפת מצרים, אבל כיון שיוסף מושל שם הוא יכול לרדת ירידה זו, ולא יצא מחוץ לקדושה.
(י) וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ גּשֶׁן, כמו דשן, מיטב ארץ מצרים, וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי, לקו האמצעי, אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ וְצֹאנְךָ וּבְקָרְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ:
(יא) וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ שָׁם, כי יוסף הוא קו אמצעי שמחזה ולמטה, ששם גילוי החכמה האלוקית, כִּי עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב פֶּן תִּוָּרֵשׁ אַתָּה וּבֵיתְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ:
(יב) וְהִנֵּה עֵינֵיכֶם רֹאוֹת וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם: עינים מורות על בחי’ חכמה. ומדוע מבדיל את בנימין מכולם? כי כולם בחי’ ט”ר, ובנימין הוא בחי’ או”ח שביסוד. ויוסף גורם להארת אלוקות המכונה עינים אצל כולם.
(יג) וְהִגַּדְתֶּם לְאָבִי אֶת כָּל כְּבוֹדִי בְּמִצְרַיִם וְאֵת כָּל אֲשֶׁר רְאִיתֶם וּמִהַרְתֶּם וְהוֹרַדְתֶּם אֶת אָבִי הֵנָּה:
(יד) וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו: צואר הוא בחי’ ממוצעת בין הראש לגוף, הוא יכול להסתובב לכל הכוונים, כי הוא יכול לעבור מראש לגוף, וחזרה. מג”ר לז”ת וחזרה. ומדוע הבכיה היא דוקא בצואר? כי הבכיה מורה על קטנות, ובצואר שייך ענין של קטנות וגדלות, של גלות וגאולה.
(טו) וַיְנַשֵּׁק לְכָל אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ: לכל גדלות מוקדמת קטנות, קודם בכיה ואח”ז דיבור שמורה על גדלות.
