בס”ד
בתפלת ועל הניסים: “כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתך ולעבירם מחוקי רצונך”. מהראוי לתת לב, וכי על החוקים בלבד רצו להעבירם? ואם הוא כן באמת, צריך להבין מה היתה כוונתם להשתדל להעבירם על החוקים דייקא, ולא על המצוות שיש בהם טעם? וגם מהראוי להתבונן מה שתיקנו הלשון לומר ‘חוקי רצונך’, משמע, שהחוקים דוקא הם רצון השי”ת, הלא כל המצוות הם רצונו, והיה לו לומר ולהעבירם מחוקיך…
ובנס דקריעת ים סוף כתיב: “ויאמר ה’ אל משה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו” (לתוך הים). הנה מלבד שאין הדבר מובן מ”ש השי”ת מה תצעק אלי, הלא למי יצעק, הלא הוא יתברך שמו הפועל ישועות? ועוד זולת זה, מהראוי להתבונן למה עשה כזאת הוא ית”ש, אשר צוה שיסעו מקודם לתוך גלי הים, ואח”כ יבקע הים לפניהם, הלא לפי אומדן דעת עיני בשר, שיבקע הים קודם שיסעו, שלא יתבהלו בנסעם לתוך הים ויהמו גליו? אלא דהנה אמרו חז”ל, אשר נתהווה אז קטרוג גדול מאוד מהמקטרגים, באומרם ‘מה נשתנו אלו מאלו’ [ישראל מהמצרים], ‘הללו עובדי ע”ז והללו עובדי ע”ז’. לכך אמר השי”ת: “דבר אל בני ישראל ויסעו”, הנה הוא מצוה בחוקה בלי טעם, דלמה להם ליסע לתוך גלי הים? אבל הוא כשיקיימו ישראל מבלי טעם, ראויים הם לכל נס…
ומעתה נחזור לענינינו, הנה היוונים הרשעים הן המה העוסקים בחכמות חיצוניות, אשר הלבישו המצוות שבתורה במלבושים זרים, והמציאו טעמים זרים למצוות התורה בחכמה מזויפת, באמרם שכל המצוות רק המצאה לאיזה מוּשּׂכל, ואין מן הצורך לעשיה בפועל דווקא. והנה זאת היא עצת הקליפה שלא יקימו מצוות בחוקה – בלי טעם. וזהו שתיקנו בנוסח ההודאה, שרצו היוונים הרשעים להעבירם מחוקי רצונך, ורצה לומר להעבירם מחוקים שהם רצונך, יותר מהעדות והמשפטים, והבן.
(עפ”י בני יששכר חודש כסלו טבת מאמר ד’ אות ס”ד)
ח נ ו כ ה
“למה נסמכה פרשת מנורה לפרשת הנשיאים? לפי כשראה אהרן בחנוכת הנשיאים חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו. אמר לו הקב”ה: חייך שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות בוקר וערב”. ולא נתברר לי למה ניחמו בהדלקת הנרות, ולא ניחמו בקטורת בוקר וערב ששיבחו בו הכתוב: ‘ישימו קטורת באפך’, והכל הקרבנות, ובמנחת חביתין, ובעבודת יום הכיפורים שאינה כשירה אלא בו ונכנס לפני ולפנים, ושהוא קדוש ה’ עומד בהיכלו לשרתו ולברך בשמו, ושבטו כולם משרתי אלוקינו? ועוד מה הטעם לחלישות הדעת הזו, והלא קרבנו גדול משל נשיאים, שהקריב בימים ההם קרבנות הרבה כל ימי המילואים? ואם תאמר שהיו חובה ונצטווה בהם, וחלשה דעתו על שלא הקריב נדבה כמוהם לחנוכת המזבח, גם הדלקת הנירות שניחמו בה חובה ונצטווה עליה?
אבל הענין לדרוש רמז מן הפרשה על חנוכה של נרות שהיתה בבית שני ע”י אהרן ובניו, רצונו לומר חשמונאי כהן גדול ובניו. ובלשון הזה מצאתיה במגילת סתרים לרבינו ניסים: ‘ראיתי במדרש כיון שהקריבו שנים עשר שבטים ולא הקריב שבט לוי וכו’ אמר לו הקב”ה למשה: דבר אל אהרן ואמרת אליו, יש חנוכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות ואני עושה בה לישראל ע”י בניך ניסים ותשועה וחנוכה שקרויה על שמם, והיא חנוכת בית חשמונאי. ולפיכך הסמיך פרשה זו לפרשת חנוכת המזבח’ עכ”ל. וראיתי עוד בתנחומא וכו’, ‘אמר לו הקב”ה למשה: לך אמור לאהרן אל תתירא, לגדולה מזאת אתה מוכן, הקרבנות כל זמן שבית המקדש ביום הן נוהגין, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו, וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלין לעולם.
והנה דבר ידוע שכשאין בית המקדש רקיעים והקרבנות בטלין מפני חורבנו, אף הנרות בטילות, אבל לא רמזו אלא לנר חנוכת חשמונאי שהיא נוהגת לאחר חורבן בגלותינו. וכן ברכת כהנים הסמוכה לתורת הנשיאים נוהגת לעולם
(רמב”ן פרשת בהעלותך. במדבר ח)
ונ”ל שלקח לו ראיה מן חשמונאי ובניו, שיש יותר קדושה בנרות מבקרבנות, שהרי בחזרתן לא נעשה שום נס בקרבנות, ובנרות נעשה נס. ע”כ קיבל אהרן תנחומין על הדלקת הנרות שהיא גדולה מן הקרבנות.
(כלי יקר שם)
* * *
הנה ידוע שחנוכה הוא אותיות חנו כ”ה, ופשט הדבר שביום כ”ה חנו מאוביהם. ופירש מרן בעל “הסולם” זי”ע כך: הנה יש באדם ב’ כוחות: כח ההשפעה לזולת וכח הקבלה מן הזולת. ובכדי להגיע לדביקות בהשי”ת, האדם צריך לעשות כל מעשיו מתוך כונה לגרום נחת רוח לזולתו, דהיינו מתוך אהבת הזולת. ע”כ עבודת השי”ת מתחלקת לב’: בתחילה כל התאמצותו של האדם היא לתקן את הדבר הקל יותר לתיקון, דהיינו את המעשים דהשפעה שלו. כי כיון שהאדם עוסק בהשפעה, יותר קל לכוון אז שיהיו המעשּׂים הללו באמת לתועלת הזולת ולא לתועלת עצמו. ולאחר שהאדם משתלם בעבודה זו, אז מגיע השלב הב’ של העבודה, שהאדם יעסוק בקבלת ההנאה ותענוג אבל לא יהיה זה לתועלת עצמו, אלא מתוך אהבת השי”ת בלבד, הואיל והשי”ת חפץ שיהנה.
והנה המדרגה של חנוכה היא תיקון הכלים דהשפעה שיהיו ע”מ להשפיע, המכונה לשמה, וזה ענין “לראותם בלבד ולא להשתמש בהם”, בבחינת מעשים דהשפעה בלבד ללא קבלת הנאה ותענוג. וזה ענין חנו – אמר מרן בעל “הסולם”: עיתים, לאחר שהצבא נלחם בהתאמצות ימים רבים, נותנים המפקדים הוראה לנוח. יש טיפשים שחושבים שהמלחמה נגמרה, אולם הפקחים מבינים שזו היא רק חנייה לצורך חיזוק הכוחות, ואח”כ צריכים ללכת קדימה ולהמשיך להלחם. נמשל: חנו כ”ה מסמל את משמעות החג, דהיינו תיקון כלים דהשפעה בלבד, אשר לאחר ההצלחה בכך, יש כעין חניה, אבל אין זה גמר המלחמה, כי עדיין צריכים לתקן את הכלים דקבלה בע”מ להשפיע. ולכן נקרא חנוכה תשובה מיראה בלבד, כי עדיין אין זו בחינה שלימה, משא”כ פורים הוא תשובה מאהבה, כי שם ע”י דברי הצומות וזעקתם, תקנו גם את הכלים דקבלה בע”מ להשפיע.
והנה למדנו אשר ענין אמונה והשפעה הם חופפים, דהיינו כפי שהיוונים שבגופו של האדם נלחמים נגד ההשפעה כך הם נלחמים נגד האמונה. וזה ענין ופרצו חומות מגדלי, כי האמונה היא החומה המגינה על האדם מפני כל המחשבות הזרות, והיוונים ע”י דיעותיהם פרצו את חומות האמונה וטימאו את חלק הקדושה של האדם, המכונה שמן. דידוע אשר היוונים הצטינו בפיתוח השּׂכל והפילוסופיה, ופנימיות הדבר – דכל הערצת היוונים נתונה להאדרת השּׂכל, ואת ענין האמונה שהיא נגד השכל מבטלים בזילזול ובשאט נפש. דוגמת שאנו נוכחים לדעת, שבתוך האדם יש תכונה כזאת שחפצה לבטל כל מנהג וכל עשיה דקדושה, אשר אינה מתאימה לשּׂכל האדם בכלל, ולשּׂכל האדם המודרני בפרט. א”כ למעשה מבחינת פנימית, זו היתה עיקר המלחמה נגד היוונים הפנימיים שבתוך האדם, כי התנגדו בכל תוקף לבנין הקדושה שבאדם, וחפצו לבטל את הרצון להשפיע ואת האמונה שבאדם. ע”כ.
[מתוך ספר “הסולם” עמוד רצ”ז]
