פרשת שלח לך

(שמות, טו, כב’-לא’)

וְכִי תִשְׁגּוּ-וְלֹא תַעֲשׂוּ, אֵת כָּל- הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה  אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה. אֵת כָּל-אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֲלֵיכֶם, בְּיַד-מֹשֶׁה: מִן-הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, וָהָלְאָה-לְדֹרֹתֵיכֶם. קורה שהאדם עובר עבירה בשגגה, עושה שלא במזיד, מבטל מצווה או שעובר על איסור שהתורה אסרה. רש”י במקום מדייק ואומר שכאן מדובר על עבודת כוכבים, סעיף מסעיפי עבודת כוכבים בשגגה. התורה מחלקת – וְהָיָה, אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה. כלומר, אם נתנו בשוגג הוראה לכלל העדה, על זה צריך להביא קורבן כפרה. וְעָשׂוּ כָל-הָעֵדָה פַּר בֶּן-בָּקָר אֶחָד לְעֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה, וּמִנְחָתוֹ וְנִסְכּוֹ כַּמִּשְׁפָּט; וּשְׂעִיר-עִזִּים אֶחָד, לְחַטָּאת. וְכִפֶּר הַכֹּהֵן, עַל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל-וְנִסְלַח לָהֶם:  כִּי-שְׁגָגָה הִוא-וְהֵם הֵבִיאוּ אֶת-קָרְבָּנָם אִשֶּׁה לַיהוָה וְחַטָּאתָם לִפְנֵי יְהוָה, עַל-שִׁגְגָתָם– היות וכל החטא לא נעשה במזיד אלא בשוגג, מחוסר ידיעה, מ”מ לאחר שמביאים קורבנות לכפר, הקב”ה סולח.  

נשאלת השאלה, אם אדם עובר עבירה בשגגה, אז למה בכלל צריך כפרה. אני דווקא מבין הפוך, אם אדם עושה משהו במזיד אז צריך כפרה וצריך סליחה, אבל אם אדם עושה משהו בשוגג, הרי הוא לא התכוון אלא עשה זאת מחוסר ידיעה או מסיבה אחרת, אז למה בכלל צריך כפרה? התשובה, אם אדם ח”ו עבר על אחת ממצוות ה’, אז בחשבון האישי שלו צריך האדם לחשוב, הרי מקובל מפי רבותינו שכל מה שמתרחש בעבר, את זה הבורא פעל ומה שבהווה זה באחריות האדם ובבחירתו. כי אם אדם עבר עבירה ולאחר זמן הוא קולט שהוא לא היה בסדר, אם כך הוא צריך להאמין שהבורא פעל זאת, כלומר, הבורא גלגל שמסיבה כזאת או אחרת הוא יעבור עבירה, וזה מוגדר בשם שוגג. את השגגה הבורא גלגל לו, ובפועל הוא זה שביטל מצוות ה’ או עשה משהו שאסור לעשות. אם הקב”ה גלגל לי עבירה ולמרות שהיא לא במזיד ולא מתוך כוונה, זה אומר שיש כאן, כביכול, פעולה מצד הבורא להרחיק אותי. מבחינה מעשית, בפועל האדם עבר על מצוות ה’ והבורא פעל כאן פעולה שהאדם התרחק ממנו. ז”א שהאדם צריך כאן תיקון, זה סימן מהבורא שהאדם צריך תיקון, צריך לעשות פעולה לקרב את עצמו אליו, ולכן צריך להביא את הקורבנות כדי להשיג סליחה. 

כשמדברים במישור אמיתי המשמעות של סליחה, זאת היא לא סליחה פורמאלית, למשל, כשאדם פגע במישהו, הוא מבקש סליחה ומפייס אותו ובזה נגמר העניין. מבחינת האמת משמעות הסליחה היא שה’ ית’ מקרב בחזרה את האדם, הקב”ה ריחק את האדם וכעת הוא מקרב אותו. זה שהוא מקרב אותו זה נקרא סליחה, וזו המציאות הריאלית של סליחה, מציאות מעשית. ולכן כתוב:  וְנִסְלַח, לְכָל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלַגֵּר, הַגָּר בְּתוֹכָם – על ידי הקורבנות – האדם צריך להביא קורבנות, קורבן מלשון התקרבות. כאשר קורים דברים כאלה אדם צריך לפשפש במעשיו,  האדם צריך להתבונן ולחפש מה לא בסדר בו, הוא צריך להשתדל לשחוט את הבחינות הבהמיות שלו, את בחינות הרצל”ק שלו עליו לבטל ואז הוא משיג סליחה. 

כאן התורה מחלקת בין שגגה ציבורית לבין שגגה פרטית. וְאִם-נֶפֶשׁ אַחַת, תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה-וְהִקְרִיבָה עֵז בַּת-שְׁנָתָהּ, לְחַטָּאת, ואם זו שגגה ציבורית וּשְׂעִיר-עִזִּים אֶחָד, לְחַטָּאת. אבל צריך להיות גם פַּר בֶּן-בָּקָר אֶחָד לְעֹלָה וְכִפֶּר הַכֹּהֵן, עַל- הַנֶּפֶשׁ הַשֹּׁגֶגֶת בְּחֶטְאָה בִשְׁגָגָה–לִפְנֵי יְהוָה:  לְכַפֵּר עָלָיו, וְנִסְלַח לו וְנִסְלַח, לְכָל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלַגֵּר, הַגָּר בְּתוֹכָם:  כִּי לְכָל-הָעָםֹ. הָאֶזְרָח בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם-תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם לָעֹשֶׂה בִּשְׁגָגָה. אזרח מלשון זריחה, אדם שמצוי במצב של זריחה. גר, זה אחד שהוא זר כנאמר “גר הייתי בארץ נוכריה”.  תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם, גם מי שבתוך היכל המלך וגם מי שמחוץ להיכל המלך.

 וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר-תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה כלומר, במזיד, הוא יודע שאסור ובכל זאת עושה. מִן-הָאֶזְרָח וּמִן-הַגֵּר–אֶת-יְהוָה הוּא מְגַדֵּף. הוא יודע את ריבנו והוא מכוון למרוד בו , הוא יודע שזה אסור והוא עושה דווקא, הוא לא רוצה להתחשב בבורא. וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, מִקֶּרֶב עַמָּה. כִּי דְבַר-יְהוָה בָּזָה, וְאֶת-מִצְוָתוֹ הֵפַר; הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, עֲוֹנָה בָהּ – פה לא מועיל עניין קורבנות לכפרה, כאן נכרתה הנפש. רש”י אומר שאפשר לעשות תשובה על זה. 

מתי רואים שנכרתה הנפש ההיא? – עֲוֹנָה בָהּ. כל זמן שעוונה בה והאדם לא רוצה לעשות תשובה, אבל אם האדם כן רוצה לעשות תשובה הוא יכול לבטל את הכרת הזה. 

אבל אדם שרואה שהוא עשה דבר במזיד, כלומר הוא בועט בבורא, אז בוודאי כרת תכרת הנפש ההיא, כלומר הוא לגמרי מתנתק מהבורא. כשהאדם רואה שהוא עשה בשוגג, באופן מעשי גלגלו לו שהוא יתרחק מה’, בכל אופן זה לא היה בהכרתו, אלא גלגלו מהשמיים כדי לגרום לו לפשפש במעשיו ולתקן. ואילו אדם שעשה מתוך הכרתו, יודע את ריבונו ומכוון למרוד בו, אז יש כאן עניין של כרת. כלומר, הוא נכרת מהקשר עם הקב”ה, נכרת מהחיים, והחיים הם מציאות ה’ – גם על זה אפשר לעשות תשובה. ז”א, בזמן שהדברים שהרצל”ק מקווה לקבל הוא לא מקבל אותם, אז הוא מסית את האדם כנגד הקב”ה, ומראה לו שכביכול הוא לא הטוב והמיטיב וכדומה, על זה האדם צריך לעשות תשובה וללכת נגד הרצל”ק, לקבל מחדש על עצמו עול מלכות שמיים ואמונה מחדש. 

גם שבמודע או במזיד האדם מגדף, מחרף ובועט בבורא ובכל התורה והמצוות וכו’, גם על זה שייכת תשובה וחרטה ולקבל עול מלכות שמיים. בכל רגע יש אפשרות לפתוח דף חדש ולקבל על עצמו את האמונה בה’, ולהאמין שלא מה שהוא רואה ולא מה שהוא מרגיש זו האמת. בסך הכול אדם מתגלגל ממצב למצב, וגם אנשים שמגיעים רחוק בהתנתקותם מן הבורא, יכולים ברגע אחד להתהפך ולקבל על עצמם אמונת ה’, את זה לא כל כך פשוט ליישם, אבל זה אפשרי.

הנפש הישראלית היא נפש אלוקית בכל מקרה, בין אם האדם מומר לתאוות מחמת כל מיני סיבות או הוא מומר להכעיס, זה לא משנה. כאן דווקא להפך, במצב שהאדם מחרף ומגדף את הבורא, זה דווקא אומר שיש לו קשר עם הבורא, כי מצד הנפש האלוקית שלו הוא מאמין בבורא, אם הוא לא היה מאמין בכלל במציאות הזאת אז מה יש לו לחרף ולגדף? למשל,  כשלאדם אין שום קשר עם אדם מסוים, אז לא יהיה לו טענות אליו, כי הוא לא מצפה ממנו לכלום. אבל אם יש טענות למישהו זה סימן שיש קשר איתו, אתה מצפה ממנו למשהו.  א”כ אפשר להפוך את הקשר לחיובי, ע”י קבלת עול מלכות שמים, ברגע אחד (תש”ע).

Cart
  • No products in the cart.