סיגופים

מדוע יש אסכולות שגורסות סיגופים?

ע”י שאדם ממעט בתענוגים גשמיים, הוא מתקרב יותר ויותר לרוחניות. מצאנו שאנשים שצמו רוב ימיהם, ומיעטו בשינה ובשאר עניינים גשמיים, נעשו מעין נביאים, חוזי עתידות, רואי רחוקות, מרפאי חולים, ומתירים אסורים וכו’. כי הסיגופים מקטינים וממעטים לגמרי את החלק הגשמי של האדם, ומזדכך, והחלק הרוחני שלו יותר פעיל ודומיננטי, וממילא החלק האינטואיטיבי שלו ג”כ מתחזק, לכן יכול לדעת מחשבות של אדם שמולו, יכול לדעת מה עשה ומה יעשה וכדומה.

גם כל הנכנסים לעבדות ה’, וקולטים שצריכים למעט את הרצון לקבל, מיד מבינים שצריכים להפסיק את האכילה והשתיה, וכל התענוגים, דהלא זה מהות הצמצום אשר נעשה בעולמות, שרצון לקבל עמ”נ לקבל פסול לשימוש, וממילא צריכים להפסיק את השימוש בו, אלא שההכרח לא יגונה ולא ישובח. אבל מעבר להכרח, אפשר למעט הכל, כל אוכל ושינה וכבוד וכסף, שאין אנו מוכרחים עלינו למעטם.

הרצון לקבל הנאה ותענוג הוא המציאות היותר חזקה וחריפה של חיינו, השאלה לאן אנו מפנים אותו, אם מפנים אותו לכוון של תענוגים גשמיים, אזי הוא מתבזבז, לפיכך צריך להפנותו לכוון של תענוגים רוחניים, לכוון של השתוקקות לאור העולם אבינו מלכינו, וממילא אז נוצר רצון לקבל הנאה ותענוג רוחניים, אשר שוללים ומתנגדים לרצון לקבל הנאה ותענוג גשמיים. באופן אוטומטי זה נותן כוח לצמצם את כל העניינים הגשמיים, והם נעשים אפילו דוחים ומגעילים לאדם.

 

מדוע סיגופים פסולים?

רבותינו שללו לגמרי את הסגופים, נזפו בתלמידים שרצו ללכת בדרך זו של סיגופים. מי נטע בך את הרעיון ללכת לרעות בכרמי זרים? כך נזף רבינו בעה”ס באחד מתלמידיו.

כי הענין הוא לתקן את הרצון לקבל, ולא להרגיל את הגוף למצב של אי אכילה. מטרת היהדות היא לא לאלף את הקיבה, אלא לצמצם את השימוש ברצון לקבל הנאה ותענוג. יתכן מאד, שהמטרה של צמצום האכילה תושג, אבל הרצון לקבל הנאה ותענוג יגדל פי עשר, כי אין זה קשור לזה, אתה לוחץ במקום אחד, יוצא כפליים במקום אחר. אחר שהאדם הרגיל את גופו שלא לאכול, וכבר נראה כשלד אדם, סבור הוא שמגיע לו כבוד והערכה על פועלו, ועל הצלחתו להשתלט על יצר האכילה שלו, וממילא הרצון לקבל שלו נעשה הרבה יותר גדול.

וכבר אמר רבי ישראל מרוז’ין זי”ע: א”א לשבור תאוות, אתה שובר תאווה אחת, אתה מקבל 2 תאוות…

אלא דרך העבודה היא אחרת, ע”י היצמדות לתורה ולמצוות ולתפילה, וחיבור תודעת האדם לאור האלוקי שבתורה ובמצוות ובתפילה, אמור להאיר לאדם אור אלוקי שיגרום לו לכמה פעולות:

א) הכרת גדלות ה’.

ב)השתוקקות וגעגועים להדבק בו.

ג) הכרה שהרצון לקבל הנאה ותענוג לתועלת עצמית מנתק את האדם מן הבורא, כי בבורא אין כלל רצון לקבל, אלא רק רצון לתת.

ד)בנין של רצון להשפיע, של אהבת אלקים ואדם, ושל אמונה באלקים ואדם, של נתינה, התמסרות, התבטלות, ויתור, לדון את השני לכף זכות, לקבל כל אדם בסבר פנים יפות, וכו’.

 

מהו הרצוי מול סיגופים?

הרצון לקבל הנאה ותענוג משתוקק להרגיש הרגשת מליאות, שביעות רצון, סיפוק, נשאלת השאלה: האם הקדושה אינה גורסת מליאות ושביעות רצון, הלא רצון הבורא להיטיב לנבראיו? תשובה: ודאי בורא עולם רוצה להשפיע לנבראיו כל טוב, אלא שלא יהיה בדרך חייתית של מילוי הצרכים בצורה אגואיסטית עמ”נ לספק את עצמי בלבד, אלא בדרך של “ואהבת לרעך כמוך”, “ואהבת את ה’ אלקיך”, כלומר, שהאדם יקבל כח אלוקי להתנתק מן הצמידות לאגו שלו, ויקבל הנאה ותענוג עצומים, עמ”נ להשפיע לאלקים ואדם, ולא לתועלת עצמית.

א”כ מה שנפסל כאן, הוא לא קבלת ההנאה, אלא אופן קבלת ההנאה. בודאי שכל מה שאסור ע”י התורה, אדם צריך למנוע את עצמו, אבל מה שמותר ע”י התורה, אין לנהוג בו סיגופים, וגם אין לנהוג בו הפרזה, אלא דרך הממוצעת והטובה ע”פ ההלכה. כאשר המגמה היא להגיע ע”י אור התורה, למצב של גילוי הרצון להשפיע באדם, שאז “בכל דרכיך דעהו”, בכל מצב ומצב בחיים של האדם, הוא עושה למען השי”ת, ולא למען עצמו.

א”כ יש ב’ דרכים: אופן של מניעת מילוים גשמיים מן האדם, וזה סיגופים פסולים. ואופן של המשכת האור האלוקי, שעל ידו האדם מעדיף לגמרי לעבוד בהשפעה, ולא בקבלה. אמנם צריך למנוע את עצמו מן המילוים הגשמיים, אבל לא בצורה של סיגופים קיצוניים, אלא רק למנוע מותרות, אולם מה שבריא ונצרך, הוא חייב לקחת. אלא השינוי העצמי נעשה בעיקר ע”י שינוי תודעתי.

כאשר התודעה מוארת באור המציאות האלוקית, ממילא האדם נוטש את האהבה העצמית שלו, וחפץ להתבטל כלפי אלקים ואדם, ואז הוא נכנס לעולמות הרוחניים, שם המילוי הוא אחר, מילוי של אהבה ונתינה.

ונסיים בסיפור חסידי: רבי יצחק מוורקי חלה מאד, והיה על ערש דווי. היו לו 2 בנים: אחד רבי יעקב הרבי מאמשינוב, שמיד אסף את כל חבורתו, והרעישו עולמות בתפילה ובאמירת תהילים, ובסיגופים שונים שקיבלו על עצמם. השני רבי מנחם מנדל מוורקי, כינס מיד את כל קבוצתו, וערכו סעודה עם יין וריקודים, והשמחה היתה עצומה ורבה. אח”כ הבריא רבי יצחק מוורקי, ואמר: מי שגרם לביטול גזר הדין שלי, היה שמחתו של רבי מנחם מנדל, ולא סיגופיו של הבן הראשון. והסיבה – לצעוק בזמן צרה ולעשות סיגופים זה דבר טבעי לחלוטין, אבל לשמוח ולרקוד ולהצדיק את הבורא יתברך, זה מעל הטבע, ולכן זה עזר.

Cart
  • No products in the cart.