ענין הזמן הוא פונקציה של שינויי מדרגות, כל שינוי מכונה תנועה, והזמן הוא פונקציה של תנועה כידוע. כמו בזמן הגשמי שהוא נובע מתנועות, ולו לא היו תנועות, לא היינו יכולים להשיג מושג של זמן כלל ועיקר, אלא המרווחים שבין התנועות מתורגמים אצלינו כזמן. וכך גם ברוחניות המרווחים שבין התנועות הרוחניות מתורגמים כזמן.
אליבא דאמת המערכת הרוחנית מחולקת לעשר ספירות, כאשר ג’ הראשונות כתר חכמה בינה, המכונות גם ג’ מוחין, מוגדרות כלמעלה מהזמן, ואילו ז’ התחתונות המכונות ז’ מדות הן בתוך הזמן. וסיבת הדבר, כי כל אור שפועל לתיקון המידות נבחן שנמצא בזמן, כי כל מושג התיקון הוא תנועה הנוהגת באדם, שנע מן המצב המקולקל למצב מתוקן, משא”כ לאחר שהאדם כבר מתוקן, אז נמצא כבר בהיכל המלך, וזוכה להיות ניזון מזיו השכינה, וזהו כבר למעלה מהזמן, כי כבר אין כאן התנועות מקלקול לתיקון.
המקום ברוחניות הוא הכלי, דהיינו הרצון והחסרון של הנבראים לקבלת אור האלוקות. כמו בגשמיות לפי גודל המקום כך אפשרות מילויו, כך ברוחניות לפי גודל החסרון וההשתוקקות של האדם לגילוי האלוקות כך גודל אפשרות מילויו. ככל שהעולמות הולכים ויורדים החסרון הולך ופוחת, כי החסרונות האמיתיים למילוי הם במדרגות העליונות. ולכן תפקידנו הוא לעלות במדרגות ולהגדיל את החסרון לרוחניות יותר ויותר, וזה פועל ע”י עבודתינו. ככל שהאדם עובד יותר נגד האהבה העצמית שבו, מראים לו יותר מן השמים את אמת האלוקות, ואז “עין רואה ולב חומד”, החסרון גודל.
המסך הוא פעולת האדם לתיקונו, ולכן הוא פונקציה בזמן, מפני שהוא מעביר את האדם ממצב קלקול, דהיינו מצב של אהבה עצמית, למצב של תיקון, והמרווח ביניהם נמדד בזמן כנ”ל.
אדם הראשון היה מושלם כמעט לגמרי לפני החטא, ואפשר לומר מבחינה זו שהיה בסוד המנוחה למעלה מהזמן. אבל לאחר שחטא, הוריד את עצמו ואת כל העולם כולו אל תוך הזמן.
