א) עם ילד צריך ללכת קודם כל באהבה, שירגיש שאוהבים אותו, שמעריכים אותו, שמקבלים אותו כפי שהוא. וזה לא ענין שקונים לו כל מה שהוא רוצה, אלא היחס הוא הקובע. כל ילד הוא עולם שלם ומלא בפני עצמו, הדורש התיחסות וכבוד. בזמן שאדם מרגיש שרוחשים לו חיבה אהבה וכבוד, אז הוא גם מוכן לשמוע מאלו שדואגים לו הצעות שונות.

לפי עניות דעתי, אסור שתהיה אוירה של מלחמה בבית, של מי יכופף את מי. כי האדם צריך להלחם עם עצמו, ולכופף את עצמו, ולא את אחרים. על ההורים להביט על כל פעולה של ילדם, כמסובבת מלמעלה מאת ה’, וע”כ אין להתעצבן עליה. על ההורים להביט על הילד עצמו, כעל מציאות שהשי”ת מלובש בה. ובתור שכזה לרחוש לו כבוד ואהבה. נמצא, המלחמה היא לא בין ההורים לילד ח”ו, אלא בין ההורה לבין עצמו. ברגע שקורה משהו, שהילד עשה או אמר משהו, שלא מוצא חן בעיני, אני צריך להלחם עם עצמי, לא להגיב כפי שהרצון לקבל שלי רוצה, אלא להכנס למחשבות של אמונה, שבעצם השי”ת הוא המלובש בילד והוא הפועל את הכל. וא”כ עלי להגיב בהכנעה קודם כל, ובהשלמה. לא ברוגז, עצבים, תיסכול, פליאה, וכו’. לאחר שהצלחתי במשימה הזו, ואני רגוע לגמרי, אז אפשר לגשת לילד ולדבר עמו.

בענין התיקשורת האנושית יש להבחין כמה רמות. נצייר לעצמינו שהילד עשה מעשה חמור ומרגיז. ישנן כמה אפשרויות תגובה:

א) שאלה: אולי היה כדאי לנהוג אחרת מכפי שנהגת?

ב) הצעה: אני מציע שבמקום לעשות כך וכך, שתעשה כך וכך.

ג) בקשה: אני מבקש שלא תנהג כך, אלא כך.

ד) דרישה: אני דורש שלא תעשה כך, אלא כך.

ה) התקפה: אדיוט, חוצפן, איך אתה מעז? תעשה מיד מה שאומרים לך וכו’.

לפי עניות דעתי הדיאלוג עם הזולת צריך בדרך כלל להתנהל בשאלה, בכדי שלא נכפה את עצמינו על השני, ונותיר לו את הבחירה. רק לגבי ילד, אפשר להעלות אפשרויות שונות, עם ניתוב קל, ואז לשאול, מה דעתך? מה יותר נכון לעשות?

במידה ולא הצלחתי במשימה, ונכשלתי, אז עלי לפרוש לצד, להתבונן על הכשלון שלי, להפנים אותו. ולהתפלל להשי”ת שיעזור לי מכאן והלאה לקבל את עול מלכותו.