מעוניינים להישאר מעודכנים?
במסגרת עבודת האדם בענין אהבת הזולת מהו המקום של היחסים שבין אדם לאשתו?
מדוע ממעטים בבית המדרש ע”פ רבותינו לבית אשלג, לדבר על ענין של בין אדם לאשתו, ויותר מדברים על ענין של אהבת חברים?
שאלה זו שאלתי לכ”ק אדמו”ר ה”ברכת שלום” זצ”ל וכך ענני: האם אתה סבור שענין “ואהבת לרעך כמוך” הוא רק בינך לבין החברים בבית המדרש? קודם כל זהו בינך לבין אשתך. דהנה חז”ל אמרו “אוהבה כגופו ומכבדה יותר מגופו”, פירושו של דבר שהאדם לאהוב את אשתו ע”ד ההשפעה כפי שאוהב את עצמו, וצריך להתנהג בכבוד לאשתו יותר ממה שמתנהג כלפי עצמו. ובודאי שזוהי עבודה גדולה כלפי האהבה העצמית של האדם. דהנה האדם מטבעו רוצה לשלוט, ובפרט על אשתו, שנדמה לו שהיא מחוייבת לשמוע בקולו, דהא אשה כשרה היא העושּׂה רצון בעלה. אבל אין הדבר כך, אלא שצריך לשלוט על עצמו, וד”ל.
עוד אמר: באם אדם רוצה לבדוק אם מצליח בדרך אהבת הזולת, יבדוק ענין זה ע”פ מצבה של אשתו, דאם אשתו שמחה ומרוצה, סימן שהוא במסלול הנכון, ובאם אינה שמחה ומרוצה, סימן שאינו דואג לה אלא לעצמו.
נמצינו למדים שאדם צריך להגיע למצב שמחשיב ואוהב את אשתו, באשר היא נוות ביתו, העוזרתו בכל צרכיו, ודואגת לכל מחסורו. והיא שותפתו הקרובה לחיים. וכן האשה צריכה להחשיב את בעלה כאחד מגדולי הדור, ויהיה הוא עמוד התווך של חייה, עד שתגיע לאהבה אותו, יותר מאשר את עצמה.
והנה אחד מן היסודות החשובים בבנין הבית הוא – אשר כל אחד מבני הזוג צריך לקבל מראש את השני כמות שהוא, עם כל טבעיו תכונותיו חסרונותיו שגעונותיו, וכו’. ובתחילה כאשר זוג צעיר מתחתן לא שמים לב כ”כ לדברים הנ”ל, כי להט החתונה מקטין את כל שאר הדברים. אבל אחר תקופה לא ארוכה מתחילים לעלות על פני השטח השינויים שבין בני הזוג, הדעות השונות, הטבעים והתכונות השונות, וכו’ וכו’. ואז צריכים לזכור את הדברים הנ”ל. אדם הוא לא פלסטלינה שאפשר ללוש ולעצב אותו איך שרוצים בהתאם לצרכים. אלא צריך להתיחס לכל אדם כאל בריה מיוחדת בעולמו של הקב”ה, פנינה נפלאה ממש, שאין לה תחליף, וצריך לקבלו כפי שהוא, ולא לנסות לשנותו. (רק באם לפעמים דברים מסוימים מפריעים לאחד מן הצדדים, מותר לשאול לצד שני: האם הוא מוכן לבוא לקראתו, בענין פלוני. אבל בשום אופן אין לתבוע ולדרוש).
ובכדי להצליח בכל העבודה הנ”ל, צריך האדם לזכור את אשר כותב רבינו בעה”ס בספר “שמעתי” (מאמר ס”ה): “מי שסבור שמרמה את חבירו, אין הדבר נכון, אלא שמרמה להשי”ת, משום שחוץ מגופו של האדם נמצא רק השי”ת. כי עיקר הבריאה, שהאדם נקרא נברא, הוא רק בערך עצמו, שהקב”ה רוצה בכך שהאדם ירגיש את עצמו למציאות נפרדת הימנו ית’. אבל חוץ מזה, הכל הוא – “מלא כל הארץ כבודו”. לכן כשמשקר לחבירו הוא משקר להבורא ית’, וכשמצער את חבירו הוא מצער את הקב”ה”. עכל”ק.
למדים אנו מדברים נפלאים אלו, את הדרך שבה על האדם לנקוט – כאשר הזולת עושה דברים שאינם כהוגן לפי דעתו, הוא צריך להאמין שאין זה הזולת אלא הקב”ה, ובודאי על הקב”ה אין לכעוס, ובודאי שכלפי הקב”ה צריך להתנהג בכבוד. וכך צריך להאמין האדם כלפי אשתו, שהקב”ה הוא המלובש בפנימיותה, ומחיה אותה ואת דרכיה. וכך צריכה להאמין האשה כלפי בעלה. וממילא כל התיחסות שלילית לזולת היא למעשה התיחסות שלילית להקב”ה בעצמו. והדברים מבהילים עד מאד.
ע”כ צריך כל אחד להסתכל אך ורק על המעלות של השני, ועל החסרונות של עצמו. ובשום אופן לא יסתכל האדם בחסרונות השני. והוי דן את כל האדם לכף זכות. וצריך כל אחד מבני הזוג לדאוג שזולתו יהיה מפויס, ושירגיש את הערכת ואהבת הצד השני אליו. וצריך לנקוט בפעולות מעשיות בכדי שדבר זה יורגש. אבל כל אחד כמובן צריך לדאוג לעבודתו הוא, ולא לעבודת הצד השני.
ונביא בזאת דברי ספר “פלא יועץ” למהר”א פאפו זצ”ל (אות א’):
“ידוע מאמר חכז”ל שאמרו: “חייב לאוהבה כגופו ולכבדה יותר מגופו”, אפס כי לא ימנע באהבתו אותה מעבודת השי”ת. וכו’ ואם עוברת על דעתו ומכעיסתו ישמור רוחו לבל יכעוס עליה, ואין צריך לומר לבזותה, ויהיה עלוב ולא עולב. וביותר יגדל החיוב על האשה לאהוב את בעלה, ולכבדו כמלך בגדוד, ולמלאות חפצו ורצונו בכל כוחה. ותמסור נפשה לסייעו בעבודת השם ית”ש, כי זה חלקה”. עכל”ק.
רואים אנו מדבריו אלו, ומכל הדברים שהובאו לעיל, אשר העבודה צריכה להיות הדדית, והיא בהחלט מקום נכון להתגברות האדם על האהבה העצמית שלו. ויש כאן עבודה של צמצום הרצון לקבל והכנעתו, ויש כאן עבודה של החשבת הזולת, ויש כאן עבודה של אמונה בהשי”ת, שהוא ריבון כל המעשים ואדון כל הנשמות, והוא המלובש בבן הזוג, ומכוון מעשיו ודרכיו.
אבל יחד עם זאת יש לשים לב מאד לדבריו של ה”פלא יועץ” בדבר זאת שהאשה מחויבת לסייע לבעלה בעבודת ה’, ומכאן נגזר שלמרות שהאדם מחויב לכבד את אשתו, יותר מאשר את עצמו, מ”מ אם היא דורשת ממנו דברים שנוגדים לעבודת ה’, בודאי אין הוא מחויב לציית לה בכך, אבל מ”מ מצידו הוא צריך לעשות זאת בדרכי נועם ומתוך הסברה, ולא להטיל גזירות וחוקים ללא הסברים.
ובכאן המקום לומר, דלפי ענ”ד רבה של האשה צריך להיות בעלה, ועליו כל סמיכתה, ורע בעיני המעשה אשר יש לאשה רב משלה, שיש לה משא ומתן איתו, דאין זה מגדרי הצניעות, וסותר לכל דעת התורה בענין הבית היהודי. אלא משאה ומתנה של האשה צריך להיות עם בעלה, כי הוא צריך להיות מרכז חייה, ואין מקום לגבר נוסף בחייה. וכל שאלה תביא בפניו, ובאם הוא אינו יודע, ילך הוא לברר אצל רבותיו, ויביא אח”כ לחמו הביתה. ואדרבא שאלותיה ודרישותיה יכריחוהו להתאמץ ולהשתלם וללמוד, עמ”נ לדעת להשיב כיאות.
והקב”ה יעזור לנו שנצליח לילך בדרכיו, ולשמור מצוותיו, “עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל”, היינו שנזכה לחיות בשלימות ובאהבה בין אדם לאשתו, ובין אשה לבעלה, וזה יכול להיות אך ורק בתנאי אחד, שכל אחד יתן אל לבו רק לתקן את עצמו ולא את זולתו. דשורש כל הרע הוא מזה שאדם רוצה לתקן ולחנך את השני, וע”ז אמרו חז”ל: “קשוט עצמך ואח”כ קשוט אחרים”, כלומר – התעסק בעיקר בתיקון עצמך, ואל תחנך אחרים, כי זה שורש כל המחלוקות כולן.
יש השואלים אותי: מדוע ממעטים בבית המדרש ע”פ רבותינו לבית אשלג, לדבר על ענין של בין אדם לאשתו, ויותר מדברים על ענין של אהבת חברים? ותשובתי: ודאי שענין “ואהבת לרעך כמוך” קודם כל נוהג בביתו של האדם. אלא שבבית המדרש של אדמו”ר זצ”ל סברו שהדברים הם כה פשוטים עד שמיותר לדבר אודותם. כי צריך להיות לאדם אינטרס ברור שיהיה טוב בביתו, כי אם טוב בביתו, אזי טוב ומשתלם גם לו מכל הבחינות. משא”כ לגבי חברים, האינטרס הרבה פחות בולט, ולכן שם העבודה יותר גדולה. אבל אם גם מה שהיה פעם ברור, היום אינו ברור, אזי צריך כן לדבר על כך. ולכן בא מאמר זה.
ידידכם
א. מ. גוטליב