חיי נישואין הם חיי עבודה עצמית, אם כל אחד עושה את העבודה על עצמו כראוי, אזי החיים יכולים להפוך לחיי גן עדן, ובאם כל אחד עושה את העבודה על השני, החיים הופכים להיות גהינום. המטרה העקרית היא עבודה מחשבתית קודם כל – שכל אחד שמתבונן על השני, לא יראה אדם עומד מולו, אלא יראה בראיית רנטגן את הבורא המלובש בשני, וכלפי הבורא אין התנגדות, אין איבה, אין שלילה, אין ביקורת. כי הבורא הוא מושלם. וכשמסתכלים על השני בכזה גובה, לומדים לכבד את כל מה שהוא עושה, ולראות את הצדדים החיוביים של מה שעושה, הגם שזה לא מתאים לתכונות שלי ולנטיות שלי. רק בדרך זו הלבבות יכולים להתקרב וליצור סמפטיות ואהבה. ע”י עבודה מחשבתית זו אנו לומדים לכבד ולאהוב את בן הזוג, הגם שהוא שונה ממני. שני בני אדם לכתחילה נוצרו ע”י הבורא שונים, ועכ”ז ע”י הערכה וכבוד יכולים ליצור גשרים ביניהם, ליצור חיבורים בין העולמות של שניהם, והמפגש והשיתופיות בין ב’ העולמות הוא הפסגה המרגשת של חיי הנישואין.

ושמעתי ממורי ורבי זצ”ל משל: אדם עובר על יד ראי, ומביט בו, ורואה אדם שפניו מלוכלכות, לוקח הוא חומרי ניקוי וסחבה ומתחיל למרק את הראי, אולם ללא הועיל, המראה בראי נשאר כשהיה. עובר שם אדם אחד וצועק לו: הלו, תנקה את פניך שלך, ואז תראה ממולך במראה אדם נקי. וכך הוא חוק ברזל, ברגע שאני רואה פסול בשני, סימן הוא שיש בי את הפסול, ואני צריך לעמול לתקן את עצמי.

לדעתי אין כרגע מקום לחשוב על ענין של קהילה משותפת וכדומה, כי קודם כל צריכים הענינים האישיים שביניכם לעלות על דרך המלך בעז”ה.