בס”ד
כתיב (דברים י”ז, ח) “כי יפלא ממך דבר למשפט, בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע, דברי ריבות בשעריך, וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה’ אלקיך בו”. ופירש אאמו”ר שליט”א: “כי יפלא“, היינו הפליאות והקושיות שיש לאדם על הנהגת הקב”ה, וע”ז כתיב “וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה’“, והיינו הרצון להשפיע, שאם האדם ילך בבחינת השפעה יפטרו לו כל הקושיות.
(בואי כלה שב”ק פרשת שופטים התשס”ה)
*
כתיב (דברים יט, ב-ג) “שלוש ערים תבדיל לך בתוך ארצך וכו’ והיה לנוס שמה כל רוצח וכו'”.
וי”ל דרוצח היינו שופך דמים, ודם הוא כדכתיב (דברים יב, כג) “כי הדם הוא הנפש”, והיינו משום שהדם הוא כל חיותו של האדם, וזה מרמז על אור החכמה, דאף אור החכמה הוא כל חיותו של האדם, ושפך דמים. היינו שמושך אור ה’ ממעלה למטה, ומקרי רוצח משום דעי”כ ממית את עצמו, משום שע”י שמושך אור ממעלה למטה נופל לקבלה, ועי”כ נפרד מחי החיים, ונעשה לבחינת רשעים בחייהם קרואים מתים (ברכות יח, ב), ומה תיקונו של הרוצח? “שלוש ערים”, שלוש מרמז על תיקון קוים, והיינו בחינה ממוצעת של ימין ושמאל, והיינו קבלת האור בצורה מתוקנת, וע”י שמקבל את האור בצורה מתוקנת, עי”ז מתקן פגמו.
(סעודת ליל שבת שב”ק פרשת שופטים התש”ע)
*
(דברים כ א-ח) “כי תצא למלחמה על אויבך, וראית סוס ורכב עם רב ממך, לא תירא מהם כי ה’אלקיך עמך המעלך מארץ מצרים. והיה כקרבכם אל המלחמה, ונגש הכהן ודבר אל העם. ואמר אליהם: שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על איביכם אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם. כי ה’אלקיכם ההולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם. ודברו השוטרים אל העם לאמר:
מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו.
ומי האיש אשר נטע כרם ולא חללו ילך וישב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יחללנו.
ומי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה ילך וישב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה.
ויספו השטרים לדבר אל העם ואמרו:
מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישב לביתו ולא ימס את לבב אחיו כלבבו”.
“כי תצא למלחמה”. במלחמת היצר הכתוב מדבר, אזי כתיב כאן ארבעה אנשים אשר אינם יוצאים למלחמה:
1.“אשר בנה בית חדש ולא חנכו” – הראשון הוא בחינת חכמה כדכתיב “בחכמה יבנה בית”, והיינו אדם אשר בבחינת החכמה, אך עדיין לא זכה להשתלם לגמרי בבחינת החכמה, שלא יצא למלחמת היצר על בחינת החכמה, והוא שמא ימות במלחמה, שמא היצר ינצח אותו, כיון שעדיין אינו שולט במידה זו לגמרי, “ואיש אחר יחנכנו” היינו הסט”א.
2.“אשר נטע כרם ולא חללו” – הוא בחינת הבינה, משום שהכרם מוציא יין, ויין הוא בחינת חכמה, ועיקר מה שמשפיעה בינה לז”א הוא אור החכמה.
3.“אשר ארש אשה ולא לקחה” – הוא בחינת ז”א אשר הוא הבעל של המלכות.
4. “הירא ורך הלבב” – היינו בחינת המלכות אשר היא בחינת יראה.
התורה מזהירה אותנו על כל ד’ הבחינות, שמי שלא שולט על הספירה הזו, שלא ילחם עם הרצון לקבל על בחינה זו, שמא היצר ינצחו ויקבל את הספירה הזו בע”מ לקבל.
הנה בכל הד’ בחינות כתוב “מי האיש”, מי הוא בחינת בינה כידוע, ואיש הוא בחינת ז”א, והיינו מה שבינה משפיעה לז”א, ומז”א עובר השפע למלכות. וכן, בכל הד’ בחינות כתוב “פן”, והרמז הוא דפן הוא בגימטרי”א עי”ן, דהאר”י הק’ כותב שכל החטאים של התחתונים הוא שפוגמים בעין, והיינו באור החכמה הקרויה עין.
(דברים כ, ט) “והיה ככלות השטרים לדבר אל העם ופקדו שרי צבאות בראש העם”.
ראש – היינו בכח המחשבה הרצון של האדם, דבכדי שהאדם יוכל לנצח את היצר הכל תלוי ברצון, דדבר ראשון האדם צריך שהרצון שלו יהיה נכון, ואח”כ כוחות הגוף שלו, והיינו שרי הצבאות, יפעלו על פי רצונו, דהגוף הוא המשרת של הרצון.
*
(דברים כ, י-יח) “כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום. והיה אם שלום תענך ופתחה לך, והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך. ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה וצרת עליה. ונתנה ה’ אלקיך בידך והכית את כל זכורה לפי חרב. רק הנשים והטף והבהמה וכל אשר יהיה בעיר כל שללה תבוז לך, ואכלת את שלל איביך אשר נתן ה’אלקיך לך. כן תעשה לכל הערים הרחוקות ממך מאד, אשר לא מערי הגוים האלה הנה. רק מערי העמים האלה אשר ה’ אלקיך נותן לך נחלה, לא תחיה כל נשמה וכו’ למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבתם אשר עשו לאלהיהם וחטאתם לה’ אלקיכם”.
רואים אנו כאן שהערים הרחוקים אזי אם הם מסכימים לעשות עם עמ”י שלום, והיינו להיות להם לעבדים, אזי נתן לתת להם לחיות, אך אם אינם רוצים לעשות שלום, אזי את הגברים צריך להרוג ואת הנשים והטף והבהמות יש לקחת לבז, אך בערים הקרובות אין את כל זה, אלא כתיב בהם “לא תחיה כל נשמה”, ויש להרוג את כולם. ויל”ה: בכללות מה ההבדל בין העמים הקרובים לרחוקים? וי”ל דהנה חז”ל אמרו לנו על “כי תצא למלחמה” האמור בעמים הרחוקים – במלחמת רשות הכתוב מדבר, אשר שם מותר להחיות וכדאמרן. אך העמים הקרובים, המלחמה בהם היא מלחמת חובה, וביאר האדמו”ר זצ”ל מה היא מלחמת רשות ומה היא מלחמת חובה? מלחמת חובה היינו דברים שעל האדם חובה לעשותם, שאין לו ברירה שלא לעשותם, זה מעשה המצוות. ורשות היינו שרשות ביד האדם באם רוצה להוסיף על ההכרח, ומה זה? זה כוונת המצווה – האם מקיים את המצווה לשם שמים או לתועלת עצמו, אזי במלחמת חובה, אם היצר בא אל האדם ואומר לו אל תקיים איזו מצווה, אזי אסור להשאיר כלום מן עצת יצר זו, ויש לבטלה לגמרי, משא”כ במלחמת רשות אזי מותר להחיותה, דהלוא אמרו לנו חז”ל: לעולם ילמד אדם שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה יבוא ללשמה.
ועוד יל”ה: דהדברים קשים, דלכאורה הדברים היו צריכים להיות להיפך, דאת הגברים היו צריכים להשאיר לחיות, דהלוא הגברים מרמזים על הכלים דהשפעה, אך הנשים המרמזות על כלים דקבלה יש להרוג? וי”ל דארץ ישראל היא בחינת אצילות, וא”כ העמים הקרובים היינו הלעומת דאצילות, אך העמים הרחוקים שמחוץ לא”י, הם הלעומת דבחינת בי”ע, והנה בבי”ע המלכות שהיא בחינת נקיבה, בחינת כלי קבלה, אינה פועלת כלום להמשיך אור, אלא מקבלת רק מה שז”א בעלה, דהיינו הזכר, נותן לה. ולכך בעמים הרחוקים, מותר להחיות את הכלי קבלה, משום שבבי”ע כלי הקבלה אינם פעילים, אך את הזכרים יש להרוג משום שכלי הזכר, שזה הז”א, הוא כן פעיל, אזי בדרכי הטומאה יש סכנה מן הז”א. משא”כ באצילות שאף המלכות פעילה כתיב “לא תחיה כל נשמה”.
*
(שם יט-כ) “כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן, כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות. כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור. רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא, אותו תשחית וכרת. ובנית מצור על העיר אשר היא עשה עמך מלחמה עד רדתה”.
פסוקים אלו תמוהים, לכאורה, עד מאוד, דכאן התורה אומרת לנו שעלינו להרוג אנשים אשר הוא מעשה שנראה כהיפך הרחמים, וכאשר מגיעים לעצים – התורה מצווה אותנו כן לרחם, והדברים צריכים ביאור מה ההבדל בין האויב לעצי האויב?
וי”ל דמדברי התורה נראה שהענין שכורתים את העצים הוא בכדי לבנות מצור על האויב, והנה האויב המדובר כאן הוא היצר הרע של האדם, שהוא הרצון לקבל של האדם, אשר נלחם באדם להפילו, אזי אומרת לנו התורה – שהדרך להפיל את האויב במצור ע”י עץ מאכל אינו לכרות את העץ, אלא להיפך ע”י שהעץ יוציא פירות, והוא משום דאיתא בזוה”ק – דאל אחר איסתריס ולא עביד פירות, ורק בדרך הקדושה יש פירות, וא”כ ע”י שהאדם יראה לעצמו שרק בדרך הקדושה יש פירות, עי”כ יפיל את הרצון לקבל, דעי”כ יראה האדם את מעלת הקדושה על פני הטומאה, והיינו דכתיב “כי האדם עץ השדה לבא מפניך”, פנים – מראה על חשיבות, דע”י שרק בדרך הקדושה יש את החשיבות שהם הפירות, עי”כ נעשה “מצור” על הרצון לקבל, אשר בסופו של דבר מפיל אותו ומבטל אותו כלפי הקדושה.
(בואי כלה שב”ק פרשת שופטים התשע”ב)
נכתב ע”י הרב ישעיהו גוטליב שליט”א.
