בסד
חשוב מאד לדבר עם אדם בצורה נוכחת ופרונטאלית, במיוחד למטפלים, למורים, וכדומה. מדוע? שפת הגוף של אדם תורמת להבנתו, זה לא רק מה הוא אומר, אלא איך הוא אומר, מה עיניו וטלטולי אבריו מביעים. זה ענין אחד, כאשר אתה מדבר עם אדם בטלפון, או שאתה נפגש איתו, ורואה אותו, אז אתה הרבה יותר קולט אותו.
כך גם לגבי הקב”ה, זה ענין אחר לגמרי, כאשר אתה קורא את דבר ה’ לנביאים, או שאתה רואה את שפת הגוף שלו. ומצד שני – הלא אין לו גוף, ואין לו דמות הגוף, ואיך נוכל להתרשם ממנו? הלא שפת הגוף ממש נחוצה לנו, היא עוזרת לנו מאד לתקשורת!
תשובה: המאורעות השונים שמתרחשים הם שפת הגוף של הקב”ה, אם הוא עצבני או אוהב. מטעם שהשי”ת הוא עצמות המציאות ומלובש בה, ומניע אותה. לכן המציאות עצמה, וכל מרכיביה, משמשת לו כגוף, לבטא את רצונותיו ומחשבותיו.
כאשר האדם מרגיש געגועים אל הבורא, זה בא מן הבורא, כאשר אדם מרגיש אהבה לבורא, זה מן הבורא, וזה מביע אהבה כלפי האדם, ומתוך מה שאדם רואה בתוך עצמו, בדיוק בדיוק הוא רואה את “שפת הגוף” של הקב”ה, כי מה שקורה אצלו זו פעולת השי”ת בעצמה.
וא”כ האדם מרגיש אהבה, וחיוב, הוא מרגיש סימפטיה וחיוך וקירבה ותשבחות והלל וזימרה, והכל שמח ומאושר. וא”כ האדם אז יכול לדעת, שדרכו נכונה. כמו ילד שאביו מחייך אליו, ואז הילד יודע שהוא פועל נכון, והוא יודע – בדרך זו צריך להמשיך, זו דרך טובה, היא מוצאת חן בעיני אבא.
וכן אם אדם מרגיש משיכה לתאוות גשמיות, ריקנות, וחוסר קשר ואמונה להקב”ה, והוא מרגיש רוגז על עצמו ועל אנשים, וקדרות ויאוש, גם זוהי פעולת הקב”ה, וזוהי שפת גוף שאפשר לראותה בתוכנו, שהשי”ת, כביכול, אז מתנתק, מאוכזב, משפיע דין וחשיכה.
נכון שזה לטובת האדם, “כי כאשר ייסר איש את בנו, כן ה’ אלקיך מיסרך”. כאשר האבא מרביץ לילד, זה לטובת הילד, ובכל זאת שפת הגוף היא שפה זועפת, קודרת, מאיימת ומפחידה. ומזה האדם יכול לדעת, שהוא צריך להתנתק מדרכו, שהיא אינה נכונה, שצריך לעזוב דרך זו.
לפעמים אשה מפנה את גבה לבעלה, אינה רוצה שום דיבור איתו, אינה רוצה תקשורת. גם זו שפת גוף, הגב שלה, העורף שלה. כך הקב”ה לפעמים מפנה את אחוריו אלינו, בזמן שאין אנו יודעים להעריך את פניו, לא יבזה את עצמו לתת לנו משהו שאיננו יודעים להעריך. אנו רואים את גבו, כלומר את אי נכונותו לתת לנו אור ושפע, רואים את ערפו, כביכול, כאשר הוא מקשה את ערפו, ואינו רוצה להשפיע לנו את נוכחותו, אלא משפיע לנו רק דחיות ועצבות.
וכפי שאנו צריכים לרצות אדם שהוא כזה אלינו, כך אנו צריכים לרצות את הקב”ה, שלא נשאיר אותו באחוריים אלינו.
ולפעמים יש תנוחת עובר, כאשר האדם מכונס לגמרי בתוך עצמו, וכאילו איננו קיים. כך לפעמים הנוכחות האלוקית בתוכנו, היא מכונסת ולא קיימת, רק הגשמיות קיימת.
כל מה שמתרחש בחייך הוא דיבור של הקב”ה אליך, והוא שפת גוף של הקב”ה. לפעמים אדם אומר דברי תורה מדהימים, הוא עצמו אינו יודע מנין זה הגיע? הוא צריך לדעת שזהו חיוך של הקב”ה אליו, מעין לטיפה על ראשו, וחיבה גדולה המושפעת אליו.
ולפעמים הסובבים תוקפים את האדם, וגם אז צריך לדעת שהקב”ה מדבר איתו, ומראה לו את המגרעות והקלקולים שבו. הקב”ה אוהב אותך מאד מאד, ורוצה שתמשיך אור העליון לתיקונך, ותגלה בכל העולמות אורות חדשים ונפלאים, שאותם אתה מוכרח, לצורך תיקונך. כאשר אנשים מתקיפים אותך, מה לך להתרגז? להפך, אתה צריך לדעת שהקב”ה מדבר אליך, מראה לך את עצמך, והכל לטובתך.
לעיתים ההבדל בין הרצוי והמצוי באדם כ”כ גדול, אדם היה רוצה להביא את הגאולה לעם ישראל, ללמד את עם ישראל בהמוניו דרכי חיים, ולשנות את כל נורמות החיים. אבל באים רק בודדים לשיעור. וזהו הקב”ה, כביכול, מלטף את האדם ואומר לו תירגע בני, אני עצמי הכנסתי לך שאיפות לגאול את עם ישראל, מצד שני אני רוצה שתהיה מסוגל להיות נאמן לי, ואוהב אותי, אני לא רוצה שתהיה תלוי באנשים, אני רוצה שתהיה תלוי רק בי, ותהיה מסוגל ללמד גם אדם אחד, או להיות לגמרי לבד, רק אתה ואני, אני ואתה.
תירגע בני, אני רוצה שעוד אנשים יהיו שותפים בגאולת ישראל, אמנם יש לך יחודיות נפלאה, אבל לכל אחד יש את היחודיות שלו, והיחודיות של כל אחד חשובה לעם ישראל. קבל זאת בדעתך, שדוקא מן המכלול הגדול, מן הפסיפס הנפלא, מאירה גאולת ישראל.
