בסד
הריקוד צריך להתחיל בצורה חרישית לגמרי. הגוף נע באיטיות, והראש עובד. ריכוז של התודעה במציאות הבורא יתברך, בגדלותו האין סופית, באהבתו, בהשגחתו. הריקוד יכול להביע ב’ עניינים או תודה ושמחה על היותו, או כמיהה וגעגועים להדבק בו. אבל כל זה מותנה בריכוז המחשבה בו יתברך.
לפיכך, במעגל רוקדים, הרשות ביד האנשים הפרטיים, להיראות כלפי חוץ כמו כולם, אולם כלפי פנים הם חרישיים לגמרי, דבוקים במלכו של עולם, רוקדים לכבודו, למענו, למטרתו.
הריקוד עצמו הוא כמו דחיפה חיצונית לרחשי הלב הפנימיים. הרמת אברי הגוף לפי קצב הניגון ומילות הקודש, תפקידה לתמוך ברחשי הלב הפנימיים, בתודה העצומה של האדם לבורא עולם על שקירב אותו אליו, ואיפשר לו מגע עם תורתו ומצוותיו, וביותר על קשר אינטימי איתו באמצעות פנימיות התורה. בגעגועי אין קץ – רצונינו לראות את מלכינו.
אין להפעיל להטוטי ריקוד חיצוניים, סוגי אקרובטיקה שונים להתפאר בהם לעיני הקהל, אין לזה שום משמעות, גוף ללא נשמה אינו עולה בשם כלל, רק אצל אנשים חיצוניים. אין להשגיח על תנועות של אחרים כלל, זו לא תחרות. אין ליצור סדר במעגל הרוקדים, כל זה אינו משנה כלל, מה שמשנה הוא רק להפעיל את הריקוד לדביקות בבורא העולם, כלומר שנענועי הגוף והריתמיקה שלו תהיה מוקדשת ומרוכזת בחיבור עם בורא העולם.
הריקוד נמצא בכל מקום בעולם, בכל הרבדים השונים של האנושות, נחשב לחלק מן התרבות של העמים, ומביע את טלטלות הנפש האופיניות לאותו עם. הריקוד של עם ישראל, יש בו ב’ פנים הפוכות לחלוטין, או פנים של שמחה עצומה, מתוך החיבור עם בורא עולם, אפשר מרוב חיבור תודעתי עם בורא עולם, להיכנס ממש לטרנס, ולהפעלת אנרגיות גדולות תוך שכחה עצמית, והתפזרות גופנית לכל הכוונים, וממש איבוד הקרקע, או ריקוד איטי מאד, עם תנועות איטיות, כראי של מחשבה ורצונות עמוקים.
הגמרא אומרת: כיצד מרקדין לפני הכלה. ר”ל מלשון ריקוד פסולת מתוך האוכל (ספר מאור עינים / רבי נחום מטשרנוביל זי”ע).
מלאכת מרקד, שכתובה באיסורי שבת, משמעותה להפריד בין הפסולת לבין האוכל. זהו דבר שנעשה ע”י ריקוד גשמי גם כן. סיבת הדבר:
א) גוף מעונין במנוחה, ולא בעמל. לכן מצד הטבע, אם אין סיבה מיוחדת אין הגוף מעונין לרקוד. לכן בדרך כלל, כאשר הריקוד הוא בחירתי ואינו מוכרח, אלו שאינם מסוגלים לשמוח בדרך של למעלה מהדעת, נשארים בצד ואינם מסוגלים לרקוד, הם לא מוצאים בתוך עצמם סיבה שתניע אותם להרים במקצת את הרגלים. הריקוד שייך יותר לאלו שמסוגלים לעלות למעלה מהדעת שלהם, למעלה מהשכל וההרגשה, ולראות בראיה אמונית את טוב השי”ת, ואף להודות לו על כך.
ב) כאשר האדם רוקד, הגוף שואל שאלות: על מה בעצם אתה רוקד? מה אתה ילד קטן? אדרבא, תפרט לי אילו סיבות יש לך להיות כ”כ מאושר? מתחילות לרקוד בתוך תודעת האדם, במקביל לריקוד הגשמי, כל מיני מחשבות שונות ומשונות, מחשבות של פסולת צפות למעלה, מחשבות של קודש, מתערבבות, עד שניכר במה האדם רוצה. הפסולת מתנגדת בכל תוקף לריקוד, לשמחה, לשביעות רצון, הלא אין לאדם שום דבר ברוחניות, ואין לו במה לשמוח בחיים.
אולם, כוחות האמונה טוענים טענות אמיתיות של קדושה – הבורא הוא הטוב המוחלט, ומנהיג את עולמו מתוך השגחה מטרתית, אבל באמצע המלאכה הטוב נסתר לגמרי. מי הוא זה שיכול לעשות ביקורת על הבורא יתברך? הלא הנביאים כולם חוו את גדלות השי”ת העצומה, שאורו מחיה את כל הבריאה כולה, והוא המושל בכל, כדי להביא את כל האנושות כולה לאור הגדול, ולאהבת אלקים ואדם. א”כ ע”י הריקוד המחשבות צפות, ובמקביל לריקוד הגשמי, גם הן רוקדות ומתבררות.
שם משמואל– האדמו”ר מסוכטשוב
בשבת אין מצות שמחה רק עונג, וביו”ט יש מצות שמחה. וי”ל הטעם בזה, משום דשבת הוא יומא דנשמתא והוא לגמרי פנימיות, כמו הנשמה שהיא נעלמה בתוך הגוף, וע”כ אין בו מצות שמחה, ששמחה היא התגלות הנעלם, כמו שאנו רואין שלפעמים מביאה לידי ריקוד שהוא לגמרי באברים החיצונים, ובשבת יש רק עונג להתענג על ה’, אין אומר ואין דברים, רק התגברות הכח השכלי, עד שכל כוחות הנפש הם כמעט שובתים ובטלים, ומעין עוה”ב שצדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה. וממה שאמרו צדיקים יושבין, נראה שאין זה כענין השמחה שגורמת תנועה מחמת התלהבות כדמיון נר דולק שמתנועע, רק ישיבה במנוחה ורוח קרה בלי התלהבות, וכלשון שאמרו (אבות פ”ד) יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה”ב. אך יו”ט הוא מצות שמחה בהתלהבות ובהלל ושירה וירונו מטוב לב. ונראה ששבת ויו”ט הם בחי’ מוח ולב. ששבת הוא בחי’ מוח שהוא קר, ועונג המוח איננו בהתלהבות רק בהתגברות הכח השכלי. ויו”ט הוא בחי’ לב, משכן החום הטבעי, ורשפי’ רשפי אש וגו’.
ועי’ ישמח משה (פ’ אחרי) שיש שני מיני צדיקים, יש העובדים בשמחה ובהתלהבות זכאה חולקהון ועדיין הם מבחוץ, שהם מבחי’ בתי בראי, והפנימיים הרואים פני המלך עובדים בבחי’ ופחד עמו, עיי”ש. ולפי”ז יובנו דברי תקה”ז שיש צדיקים שהם בחי’ שבת, ויש שהם בחי’ יו”ט. ובאמת שיש לכל אחד משני סוגי הצדיקים מעלה מיוחדת. כי זה שהוא בבחי’ שבת הוא רם ונישא מאד מזה שהוא בבחי’ יו”ט. ואילו הצדיק שהוא בבחי’ יו”ט ממשיך אלקות למטה, מטה יותר מזה שבבחי’ שבת, ומעלה גם את החיצוניות באשר עבודתו גם בחיצוניות בהלל ושמחה והתלהבות.
