בסד
(דברים ח’, ה’): “וידעת עם לבבך, כי כאשר ייסר איש את בנו, ה’ אלוקיך מייסרך”.
והיינו דהקב”ה לא מייסר את האדם משום כעס, אלא כאב לבנו, שמייסרו להיטיב לו, למען ילך בדרך טובים.“וידעת” הוא מלשון חיבור כדכתיב (בראשית ד’ א’):“והאדם ידע את חוה אשתו”. והיינו דהאדם צריך להתחבר עם ההבנה הזו – שהיסורים שהקב”ה מייסר אותו הם לטובתו, אך יל”ה דמהו “עם לבבך”, דהוי סגי למיכתב “וידעת”….. ויל”ו דהנה כתיב “ואהבת את ה’ אלקיך בכל לבבך”, ופירשו חז”ל: בשני יצריך ביצר הטוב וביצר הרע. פירוש: רצון להשפיע עמ”נ להשפיע שהוא יצר הטוב, ורצון לקבל עמ”נ להשפיע שהוא יצר הרע. וזהו “וידעת עם לבבך”, היינו שצריך להיות דבוק בהשי”ת בב’ היצרים הנ”ל. ולגבי ב’ היצרים הנ”ל לדעת שהיסורים שהשי”ת מייסר את האדם הם מתוך רצונו להיטיב לנבראיו. דהנה היסורים שורים על קליפת הרצון לקבל לתועלת עצמו, וצריך להאמין הן לגבי הייסורים השורים על משפיע עמ”נ לקבל, והן לגבי הייסורים השורים על מקבל עמ”נ לקבל, שהם בכדי לתקן את האדם ולהפוך את המשפיע עמ”נ לקבל למשפיע עמ”נ למשפיע, ואת המקבל עמ”נ לקבל למקבל עמ”נ להשפיע.
“ושמרת את מצוות ה’ אלקיך, ללכת בדרכיו וליראה אותו” (שם ו).
יש שתי יראות: יש יראה שירא על עצמו, שמפחד שיקבל עונש מהקב”ה. ויש יראת הרוממות, שלא ירא על עצמו, אלא ירא שכבודו של המלך יחולל, דאם מתנהג לא כמו שצריך, כבוד המלך יחולל.
“כי ה’ אלוקיך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים, עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר” (שם ז).
“ארץ טובה”– היינו ארץ ישראל, שהיא בחינת השפעה, ואלה שהולכים בהשפעה זוכים לארץ נחלי מים, ואין מים אלא תורה (בבא קמא פב ע”א), והיינו אור ה’ הצפון בתורה, ואותו אור יוצא “בבקעה ובהר”, בקעה היינו הזמנים של הירידה של האדם, שאז האדם צריך את אור ה’ שירים אותו, ובהר היינו זמן העליה של האדם, שמאיר לו גדלות ה’, ומשיג קומה שלימה נפרדת בכל מצוה ומצוה. דיש שפע שמאיר בעליה, ויש שפע שמאיר בירידה.
(בואי כלה שב”ק פרשת עקב התשס”ט)
(דברים ח, יא) “השמר לך פן תשכח את הויה אלקיך וכו’ פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת וכו'”.
ע”פ הפשט הפירוש הוא: דכאשר יש לאדם הכל, ולא חסר לו כלום, הוא לא שומע לאף אחד, ואף אחד לא מענין אותו, ולכן מזהירה אותנו התורה על הזמן הזה שהאדם לא ישכח את הקב”ה. וע”ד הפנימיות י”ל דאכילה היא כדכתיב (שמות כד, יא) “ויחזו את האלוקים ויאכלו וישתו”, דהאכילה המדוברת כאן היא אכילה רוחנית, שמאיר לאדם אור ה’. בית כדכתיב (משלי כד ג) “בחכמה יבנה בית”, והיינו שמאיר לאדם אור החכמה, וכן כל שאר הטובות הם טובות רוחניות, ולפי”ז שהטובות הן טובות רוחניות, יל”ה מה שייך שאדם כזה ישכח את הקב”ה, הלוא מדובר כאן לפי”ז באדם הדבוק בקב”ה? וי”ל דשם הויה הוא מדת הרחמים והיינו השפעה, ואלוקיך הוא מדת הדין והיינו קבלה, והויה אלוקיך הוא שיתוף מדת הרחמים במדת הדין, ושיתוף מדת הרחמים במדת הדין, היינו שהאדם מקבל, והיינו דין, בצורה מתוקנת ע”מ להשפיע, והיינו רחמים. ולפי”ז י”ל שהתורה מזהירה אותנו שבזמן שמאיר לאדם אור ה’, על האדם להיזהר שלא ישכח את הויה אלוקיך, והיינו שיזהר לא לשכוח שקבלתו תהיה בצורה מתוקנת של שיתוף מדת הרחמים במדת הדין.
(קידוש שב”ק פרשת עקב התש”ע. עיה”ק צפת תובבב”א)
(דברים ט, כא-כד) “ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל וכו’ ובתבערה ובמסה ובקברות התאוה מקציפים הייתם את ה’. ובשלוח ה’ אתכם מקדש ברנע לאמר עלו ורשו את הארץ אשר נתתי לכם, ותמרו את פי ה’ אלקיכם ולא האמנתם לו, ולא שמעתם בקולו. ממרים הייתם עם ה’ מיום דעתי אתכם”.
יל”ה: הלוא כל התורה שמותיו של הקב”ה, א”כ מה התועלת בזה שהתורה אומרת שעם ישראל ממרים את ה’, מה התורה רוצה להגיד לנו בזה? וי”ל דרק אם האדם חוטא, ונמצא בירידה, יכול הוא לזכות למשהו ברוחניות, וללא שהאדם נמצא בירידה, אין הוא יכול לזכות לכלום, והוא משום שאין לו שום חסרון, והקב”ה לא נותן לאדם שלא מבקש, ורק האדם שמרגיש עצמו לחוטא הוא זה שזקוק לישועת ה’, והוא זה שזוכה לישועת ה’, וזוכה לעלות מעלה מעלה.
(שם כה) “ואתנפל לפני ה’ את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי, כי אמר ה’ להשמיד אתכם”.
“ואתנפל” מורכב משני מילים א-ת נפל, א-ת מורה על המלכות אשר כוללת את כל הבחינות מאלף עד תו, “נפל” דכאשר האדם משמש במלכות בכלים דקבלה, הרי הוא גורם לעצמו לנפילה. “את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה”, ענין מספר ארבעים עיין בפירוש הסולם על הזוה”ק פרשת תולדות אות מט, אשר מבאר שם שמספר ארבעים מורה על בינה, בזמן שמתקנים את השבירה שנעשתה במלכות, אשר התיקון הוא שלא משמשים בכלי המלכות, וא”כ נשאר שמשמשים עם: כתר, חכמה, בינה, תפארת – שהם ארבעים, ולא במלכות, שאז יש חמישים ספירות, וא”כ ארבעים מורה על תיקון השבירה, ולכך כתיב הכא ארבעים, להורות על התיקון שעשה משה רבינו, בכדי לתקן את הנפילה של חטא העגל, יום ולילה מורה על פנים ואחור, כלי השפעה וכלי קבלה.
(שם כז) “זכר לעבדיך לאברהם ליצחק וליעקב, אל תפן אל קשי העם הזה ואל רשעו ואל חטאתו”
תפן הוא מלשון פנים וחשיבות, והיינו שהקב”ה לא יחשיב את העוון הזה של חטא העגל בתור חטא, אלא כל עוון ועוון בסופו של דבר הוא כלי לאור ה’, וע”כ משה ביקש שלא ישאר בתור עוון, אלא שיהפוך לטוב לכלי לאור ה’.
