בס”ד
הקב”ה שולח את משה רבנו לבשר את בשורת הגאולה לעם ישראל, וכך נאמר בפרשה
“לכן אמור לבני ישראל אני ה’: והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, והצלתי אתכם מעבודתם, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה בשפטים גדולים, ולקחתי אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלוקים, וידעתם כי אני ה’ אלוקיכם, המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים”, מכאן נראה, שעניין התהוות ישראל להיות עם, מותנה ביציאתו ממצרים. והנה מבחינה פנימית למדנו שמצרים מרמז על הרצל”ק של האדם, על האהבה העצמית שלו, מלשון צרות עין וצרות לב, וכל זמן שהאדם בונה את חייו על עניין האהבה עצמית שלו, הוא לא מסוגל להיות עם ה’, הוא לא מסוגל להתקשר ולהתחבר עם הקב”ה, כי הקב”ה הוא היפך עניין האהבה העצמית, וכל עניינו של הקב”ה רק טובת הנבראים והשפעה לנבראים וכו’.
ולכן אומר הפסוק “ולקחתי אתכם לי לעם”, אני אקח אתכם, כי באמת נקודת המפתח של החיים שלנו היא להשתחרר מהאהבה העצמית. האהבה העצמית הזאת היא אשר מכונה בדברי חז”ל יצר הרע, בגלל שהיא גורמת לנו את כל הרע, דהיינו שאיננה מאפשרת לנו להידבק במלך מלכי המלכים הקב”ה. ולכן האהבה העצמית מכונה בשם יצר הרע. ואנו אין בכוחנו להשתחרר מהאהבה העצמית.
חז”ל אומרים לגבי אומה”ע “כל טיבו דעבדין, לגרמייהו עבדין”, כל הטובות והחסדים שעושים, עושים רק בכדי שזה ישתלם להם, שיצא מזה תועלת עצמם. וכשחז”ל מדברים על אומה”ע, הם לא מתכוונים לאומה”ע מבחינה חיצונית, אלא כל אדם, גם אם מבחינה הלכתית הוא נחשב ליהודי, אבל מבחינה פנימית הוא בנוי על רצל”ק ואהבה עצמית, ואין בו אמונה והיכולת ללכת למעלה מהדעת, ממילא עדיין נחשב לאומה”ע מבחינה פנימית. ולכן כתוב “ולקחתי אתכם לי לעם”, אני אקח אתכם, כי רק בידו של הקב”ה לקחת את האדם ולהוציא אותו מתחת שליטת הרצל”ק.
“ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים“, בזמן שהקב”ה לוקח את האדם מתוך בית הסוהר של הרצל”ק שלו ונותן לו את האפשרות לחיות חיי אמונה בה’. חיי אמונה משמעותם, שאדם מבטל את רצונו לה’, מבקש להשפיע לה’, וכל שמחתו ותענוגו בחיים הוא להשפיע לה’ נחת רוח, וזה כמובן מתפלג לבין אדם למקום ובין אדם לחברו, כי אין הפרש בין ב’ הבחינות הללו, בשתיהן האדם אמור להיות משפיע ונותן וגומל חסד ומאמין ודן לכף זכות וכו’. ממילא, אם הקב”ה לוקח את האדם לעם, ממילא “והייתי לכם לאלוקים”, אז ממילא יש את חיבור ודביקות הקב”ה עם האדם, בזמן שהאדם מתתקן ונתקן בתיקונים הנכונים והראויים.
“וידעתם כי אני ה’ אלוקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים”, למה זה כל כך חשוב לדעת שה’ אלוקיכם, הוא זה שהוציא אתכם מתחת סבלות מצרים, למה זה כל כך חשוב לדעת את זה? התשובה היא, בגלל שהאדם צריך להכיר בעובדה שהוא בעצמו לא יכול להצליח, האמת שאדם לא יכול להצליח בשום דבר, אפילו לא בדבר גשמי, בלי עזרת ה’. כל פסיק קטן בחיי האדם הוא תלוי ברצון ה’, הבריאות של האדם וכל מערכת החיים הפשוטה שלו היא תלויה ברצון ה’. ומצבו הנפשי ומצבו הכללי וכל מה שקורה איתו, זה הכל תלוי ברצון ה’. אבל כאן התורה מדברת על הדבר העליון ביותר ולא על דברים קטנים. הדבר העליון, הדבר המקווה, הוא היציאה מתחת שליטת מצרים, ועל זה כתוב “וידעתם כי אני ה’ אלוקיכם“, ה’- האלוקים, מידת הדין ומידת הרחמים ביחד מעורבבת ומשותפת, היא זו שגורמת לאדם לצאת מתחת סבלות מצרים.
סבלות מצרים, משמע שלהיות במצרים זהו סבל. רוב האנושות לא חושבת ככה, רוב האנושות רצה-אצה בכל כוחותיה ליהנות מהחיים, הלוא זה מה שאנו עושים כל היום מהבוקר ועד הלילה, אנחנו מחפשים הנאה, כמו תרנגולות שמנקרות באשפה כל היום. וכל אחד ואחד נהנה ממשהו אחר: זה נהנה מכסף, זה מאוכל, זה מכבוד, וזה נהנה מתורה, אבל העניין הוא שאנו רוצים ליהנות, זאת הנקודה, העניין הוא שאנחנו רוצים לספק הנאה ותענוג לאני שלנו, להרגיש אותו, להחיות אותו בתענוגים ובהנאות. ורוב האנושות באמת לא סוברת באופן עקרוני שזה נקרא סבל. והראיה, שכולם רצים ומחפשים ועושים את כל המאמצים בכיוון הזה.
אבל האמת היא שבאמת כולם סובלים, רק היות שרובנו לא מכירים אלטרנטיבה אחרת, לכן אנחנו דוחקים את הסבל הצידה ומשתדלים ליהנות להסתפק במה שיש. אבל באמת, החיים תחת עקרונות מצרים הם חיים של סבל. כבר חז”ל באים ואומרים “יש לו מנה רוצה מאתיים, יש לו מאתיים רוצה ארבע מאות”, האם זה לא סבל? לפי הציור של חז”ל יוצא, שאף פעם האדם לא מגיע לסיפוק והנאה אמיתיים, כי תמיד הוא רודף אחרי משהו, וכשהוא משיג אותו אז הוא באמת לא נהנה, כי תיכף ומיד הרצל”ק של האדם כבר רוצה משהו אחר יותר גדול, וכך בעצם הרצל”ק של האדם מעביר אותו על דעתו, האדם רץ כל ימי חייו בניסיון להשיג יותר הנאה מנושא זה או מנושא אחר, מכסף או מכבוד, לא משנה ממה, ותמיד-תמיד הוא מלא דאגות וייסורים וצער, מנת חלקו כאבים רבים. אם הוא אוכל יותר מידי בשר, אז הוא מקלקל את כל המערכת הגופנית שלו, אם הוא רודף אחרי כבוד, אז הוא תלוי בדעות של האנשים והוא סובל הרבה ביזיונות, ואם הוא רודף אחרי כסף, אז הוא הרבה פעמים נכשל. והוא הרבה פעמים עושה דברים שלא ייעשו בשביל להשיג את הכסף ואת הכבוד, הוא מוכן לעשות הרבה פשעים ואח”כ תופסים אותו ועל העוונות והפשעים האלו הוא משלם כדת וכדין. בקיצור, כל העסק הוא סבל.
אבל חיים שמושתתים לא על לקיחה וקבלה, אלא על נתינה ועל אהבת הזולת, חיים כאלו הם חיים של תענוג. כי כשהאדם נותן וכשהאדם מתאמץ לאהוב את השני, אז הוא לא הורס את כל המערכת שלו ברדיפה המטורפת שלו אחר בצע האהבה העצמית. ובכוונה תחילה סידר הקב”ה את המערכת בצורה כזאת, שאם האדם רודף אחר קבלת הנאות הוא סובל, אבל לעומת זאת אם האדם מקבל עליו עול תו”מ והוא מייצב את עצמו לאט-לאט בדרך של קבלת עול מלכות שמיים, בדרך של נתינה, של חסד, של אהבה, אז לאט-לאט מתחיל להרגיש תענוג ושמחה ואושר בחיים הללו, כי אלו הם חיים אמיתיים נצחיים, אלו הם חיים שבהם האדם מתקשר עם מלך מלכי המלכים ושמח בעשיית רצונו, אלו הם החיים האמיתיים.
ולכן, הקב”ה כאן פונה לעם ישראל דרך משה רבנו ואומר “ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים וידעתם כי אני ה’ אלוקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים”, באמת עד שהאדם לא מגיע לסבל אמיתי אז הוא לא רוצה בכלל להיגאל, הוא חושב שזוהי הגאולה. באמת, רוב האנשים חושבים שאם הם צריכים לתת אז הם בגלות, אבל אם הם יכולים לקבל ולקחת, אז הם בגאולה. אבל ההיפך הוא הנכון, כי החיים בקבלה ולקיחה הם חיים של סבל וגלות. אבל חיים של נתינה לפי העקרונות של התורה, אפילו נתינה אבסולוטית, הם חיים שבסופו של דבר משחררים את האדם מהשליטה של האהבה העצמית שלו, ואז הוא נעשה בעה”ב על עצמו, הוא נעשה נצחי, משוחרר, דבק באלוקיו והוא משתמש ברצל”ק שלו לפי התנאים האלוקיים, לפי הרצון האלוקי, ולא לפי נתוני האהבה עצמית.
הנקודה הזאת של “וידעתם כי אני ה’ אלוקיכם” – זה חשוב מאוד, זה חשוב שאנחנו נדע שדווקא הקב”ה יכול לעזור לנו, וללא הקב”ה אנחנו לא יכולים לגאול את עצמנו, ואנחנו לא יכולים לצאת מהמצרים שלנו לבד. חשוב מאוד שנדע זאת, כי רק אז נפנה בתפילה אמיתית לה’ ית’, שיחונן אותנו וייתן לנו את הכוחות לצאת ממצרים, וייתן לנו את הכוחות להיות לעם ה’, מקבלי עול מלכות שמיים, ההולכים בדרכיו.
ועוד מבטיח הקב”ה ואומר: “והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אותה לכם מורשה אני ה'”, כאן מבשר הקב”ה לעם ישראל את בשורת ארץ ישראל, “והבאתי אתכם אל הארץ”. כלומר, יש עניין של סור מרע ויש עניין של עשה טוב, היציאה ממצרים זה סור מרע, אבל הביאה לא”י זה עניין של עשה טוב. כי א”י זה למעשה הרצון הישראלי, ארץ מלשון רצון, והרצון הישראלי הוא רצון של “ואהבת לרעך כמוך”, רצון של אהבה, רצון להיות אוהב, להיות נותן, להשפיע, “איזהו חסיד? האומר שלי-שלך ושלך-שלך”, זהו חסיד. ואם כן, עכשיו הקב”ה מבטיח לאדם את ה-עשה טוב, ההוצאה ממצרים היא בכדי שתוכלו להגיע לא”י, לרצון הישראלי.
“אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב”, מה זה נשאתי את ידי? אומר רש”י: הרימותיה להישבע בכיסאי. כלומר, הקב”ה נשבע בכיסאו שהוא יביא את עם ישראל לא”י, כך נשבע לאברהם, ליצחק וליעקב, שעתיד להביא את זרעם לא”י. מה העניין של השבועה בכסא? שמעתי ממו”ר הרב אשלג זצ”ל שעניין כסא הוא מלשון כיסוי. בגשמיות – המלך יושב על כסא רם ונישא, ברוחניות – הקב”ה, כביכול, יושב בתוך הכסוי, בתוך ההסתר, בתוך ההעלמה. על זה מרמז הכסא. נשבע ה’ בכסא, כלומר הקב”ה נשבע בכיסוי שהנהיג בעולם, בהסתרה, שכל הכיסוי וההסתרה הזאת הייתה רק למטרה אחת, שהאדם יעבוד עבודה פנימית, עבודת קבלת עול מלכות שמים, בכדי להשתחרר מבחינת מצרים ולבוא לא”י. כל עניין הכיסוי הזה, בכדי שאדם ירגיש את היותו בגלות מצרים, ואדם יצעק אל ה’ שישחרר אותו מגלות מצרים, ואז הקב”ה מוציא את האדם מסבלות מצרים ומביא אותו אל הארץ, א”י. אם כן זה הפירוש שהקב”ה נשבע בכסא, הכוונה היא שכל מטרת הכסא, דהיינו הכיסוי וההסתרה וההעלם, היא בכדי שהאדם ירגיש את הכובד הגדול של גלות מצרים, את חוסר היכולת להשתחרר מזה ואז יצעק אל ה’ ית’, וה’ ית’ ישחרר אותו. אם כן כל העניין של הגלות והגאולה מותנים בכסא הזה. גודל הגאולה כגודל הגלות, וגודל הגלות מותנה בעצם בכיסוי.
“ונתתי אותה לכם מורשה אני ה'”, אני נותן לכם אותה ירושה, כפי שהבטחתי לאברהם, יצחק ויעקב. לעניין הזה אנחנו צריכים לכסוף, להתגעגע, לירושת הארץ. אבל קודם כל לא”י הפנימית, החלומות שלנו, הכיסופים שלנו, הפעולות שלנו צריכים להיות קודם כל לירושת א”י הפנימית, כלומר להגיע למצב של רצון ישראלי פנימי, שהוא רצון לאהבת הזולת, לאהבת ה’, ליראת שמים, זהו הרצון הישראלי, כשנשתלם בדברים האלו, בטח שנזכה בקלות גם לא”י החיצונית. אם כן צריכים לדעת להשקיע את המאמצים בעניין הנכון.
שאלה: אנחנו דברנו על סבלות מצרים, סבלות מצרים זהו הסבל שיש לאדם בזמן שהוא נתון לשליטת מצרים, דהיינו לשליטת הרצל”ק שלו, אם כן גם אלו שהולכים בדרך התו”מ סובלים, ומה ההבדל?
תשובה: חז”ל אומרים, שיש דרך תורה ויש דרך ייסורים. מה ההבדל בין דרך תורה לדרך ייסורים? אומר רבנו בעה”ס, שההבדל הוא כפי שהמשנה אומרת “נפרעים מן האדם מדעתו ושלא מדעתו”. ז”א בזמן שהאדם הולך בדרך התורה אז הוא מחונך מלכתחילה, באופן מגמתי, לצמצם את הרצל”ק שלו ולפתח את הרצון להשפיע לזולת, אהבת הזולת. ממילא כל הייסורים שהוא מתייסר, הוא יודע בדיוק מה הם ולמה הם ולאן הם, זה נקרא נפרעים מהאדם מדעתו, כלומר, כל הפירעון והתשלומים שאנו משלמים אנחנו יודעים שהכל כדאי. כמו אדם שעושה ניתוח, הוא יודע בדיוק מה הוא ירוויח ובשביל מה הוא עושה את הניתוח, זה כדאי לו. מה שאין כן כשאדם לא הולך בדרך התורה והוא סובל, זה נקרא דרך ייסורים, והוא לא יודע מה ולמה ולאן, הוא בוכה ומנסה להשתחרר, ומנסה לחזור שוב ושוב למילוי היצרים והתאוות שלו ושוב הוא מקבל מכה ושוב סובל, ולאט-לאט הוא משתפר, אבל זה לאט מאוד וזה בחוסר ידיעה ובחוסר הכרה, אם כן זה שונה לגמרי.
אני מסכם את הדברים, בדרך תורה, הסבל הוא הרבה יותר קצר, והייתי אומר שיש בו אפילו נעימות מסוימת, כמו אדם שעושה ניתוח והוא יודע שאת זה הוא צריך וזה ישחרר אותו מהבעיות שלו. אם כן זה קצר וגם יודעים בדיוק לאן זה מוביל, אם כן כל העניין הוא ברצון. מה שאין כן בדרך הייסורים, הייסורים בה הם לא מרצון, לא מהכרה, לא בידיעה, וגם הם משפרים את האדם אבל לאט מאוד בדרך ארוכה מאוד ועם הרבה מאוד סבל.
שאלה: על הפסוק “וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל”, מה זה “גם”?
תשובה: צריך לקרוא מתחילת הפסוק “וידבר אלוקים אל משה ויאמר אליו אני ה’. וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שדי ושמי ה’ לא נודעתי להם”, כלומר ידיעה ראשונה נותן הקב”ה למשה שידע שהוא נתגלה אל אברהם יצחק ויעקב בשם הזה א-ל שדי ולא בשם הויה. וידיעה שניה מוסיף לו, שגם שמע את נאקת בני ישראל. ובאמת זה מושרש בפסוק “גם ציפור מצאה בית, ודרור קן לה”. (תשס”ג).
