בס”ד
“וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ” (שמות כג, ג)
מה המשמעות הפשוטה? אם שופט יושב בדין ובאים שני אנשים, אחד מהם הוא עני, אז יש סכנה לכאן ולכאן: יש סכנה שהשופט ירצה לכבד את העשיר, ויש סכנה שהשופט ירחם על העני בלי קשר לאמת.
אז כאן התורה מזהירה לצד השני: ” ודל לא תהדר בריבו”, אומר רש”י: “לא תחלוק לו כבוד לזכותו בדין ולומר דל הוא אזכנו ואכבדנו”, מסכן, הוא עני, צריך לרחם עליו, אז אתה תזכה אותו בלי קשר לאמת. התורה מזהירה על זה, שזה כמובן איסור מבחינת עבודת ה’.
אנו מוצאים בעבודתנו קו ימין וקו שמאל. קו ימין – הוא קו האמונה והוא הקו החיובי, כלומר שאדם מאמין מתבונן שהבורא הוא גדול מאוד ובלתי נתפס, והוא כל כך גדול עד שכל מגע איתו, אפילו קטן, צריך להחשיב אותו חשיבות גדולה. ממילא צריך להביא את האדם לשמחה גדולה, כשאדם הולך בקו הזה, אז הוא מרגיש שלמות, שמחה, תענוג, סיפוק, הוא עושה דברים חשובים, הוא אומר ברכה, הוא עוסק במצוות, הוא מצליח לחשוב על הבורא, הוא מצליח קצת לכוון את ליבו, כמה שהוא מכוון כמה שהוא עושה זה הכל רווח.
קו שמאל הוא ההפך – אדם הולך לא לפי קו האמונה למעלה מהדעת אלא לפי הדעת, מתבונן לפי השכל וההרגשה מה יש לו, מה הוא מרוויח, האם הוא התקדם מבחינת האמונה, מבחינת אהבת האדם, אהבת האלוקים, יראה, יראת ה’, ואז האדם רואה שהוא לא התקדם שום דבר, הוא מרגיש רק את עצמו, אכפת לו רק מעצמו. לפעמים מגלים מהשמיים לאדם כמה שהוא מושחת, זה פשוט איום ונורא, הוא יכול לדרוס את האנשים הכי קרובים אליו שעשו לו טובות גדולות כמו חיות.
ויש אנשים שמאוד אוהבים את הקו שמאל הזה, מדוע ? הם אומרים הקו שמאל הוא אמת, אני אומר באמת מה אני מרגיש וזה מאוד מוצא חן בגלל שזה נגד כל העולם. כל העולם הרי הוא לא אמיתי. העולם הדתי החרדי – אנשים לא מחונכים לעשות דין וחשבון נוקב אמיתי עם עצמם ולראות את עצמם עירום ועריה. אין חינוך כזה. להפך, יש את החינוך הימני, אבל חינוך שמאלי אין בכלל. ואין גם את המדדים האמיתיים, שעל ידם אפשר לבקר את עצמי, אז לכן פגשתי הרבה כאלה אנשים שמאוד אוהבים את השמאל ודבוקים בשמאל, מדוע? הם מתהדרים, הם מתגאים בזה, הם מרגישים את עצמם מרוממים מכל העולם, כל העולם משקרים את עצמם, חושבים שהם צדיקים גדולים, ואני יודע את האמת שאין לי שום דבר בכיס, אני לא מאמין בבורא, לא אכפת לי מהבורא, לא אכפת לי מאף אחד. הדגל של האמת מתנפנף בחוזקה.
אבל קיבלנו הוראה מרבותינו, שאסור ללכת בקו שמאל זה יותר מאשר חצי שעה ביום, כי הקו שמאל למרות שהוא באמת נראה אמיתי, ואלו הדבוקים בשמאל אומרים שהימין זה מין דמיון כזה, זה לא אמיתי, הימין זה סתם פנטזיה כזאת, בשביל שאדם לא יתייאש, שאדם לא יפול רוצים לתת לו איזה אופטימיות קצת צבע ורוד בלחיים. זה שקר, זה לא אמת, אנחנו צריכים ללכת עם האמת.
כמובן שזה לא נכון, חס ושלום, להגיד על האמת שזה לא אמת, בגלל שזה אמת שהבורא הוא גדול מאוד, ואם זה אמת אז צריכים להחשיב כל דבר קטן. השמאלנים מציגים את הימין בתור שקר, אבל קיבלנו הוראות מרבותינו – שאסור ללכת עם השמאל הזה יותר מידי רק חצי שעה ביום בכדי שאדם ייצר בתוך עצמו תפילה.
זהו שכאן התורה רוצה להדגיש לנו “ודל לא תהדר בריבו”, יש מריבה בין הימין והשמאל בתוך האדם, אסור לך לכבד את הדל. קו שמאל נקרא דל, מדוע? מפני שקו שמאל מראה לאדם כמה שאין לו כלום, כמה שהוא דל עני ואביון ביהדות. א”כ הכתוב כנגד כל אוהבי השמאל “ודל לא תהדר בריבו”, אסור לכבד את הקו שמאל צריך לתת לו שוויות כפי מה שרבותנו הדריכו, ולא יותר.
“כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ – תֹּעֶה, הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ ” (שמות כג, ד)
מצווה הזאת ברורה כדי לחנך את האדם בהשפעה .אדם רואה שור או חמור של האויב שלו צריך להחזירו אף על פי שזה שייך לאויב שלך, אדם צריך לחנך את עצמו בנתינה בהשפעה באכפתיות מהזולת, אז צריך לאויב, לחבר בוודאי צריך להחזיר כמובן. היום אין לנו שוורים וחמורים אבל מדובר בכל דבר, חפצים, כל דבר ששייך לשני צריך להשתדל להחזיר לו את זה באם זה נאבד ממנו, ואיך נסביר את הדברים מבחינת הפנימיות? האויב של האדם זה הרצון לקבל הסטרא אחרא, אם תראה את השור או החמור של הסטרא אחרא. שור – זה קליפת השמאל מבחינת עשו, חמור – זה קליפת הימין מבחינת ישמעאל, אם אתה רואה אותו טועה זאת אומרת הרצון לקבל לא מספיק החלטתי הוא מזגזג מה שנקרא, אז כתוב “השב תשיבנו לו”, למה צריך להחזיר את החמור והשור לסטרא אחרא? להפך, אם הוא מזגזג אז זה סימן טוב זה סימן שהקדושה שולטת, התשובה היא – שלפי גודל וחוזק הרצון לקבל כך גודל הנצרכות של האדם לבורא, יתרון האור ניכר דווקא מתוך החושך.
בהקדמה לספר הזוהר, רבנו בעל הסולם כותב, שאדם צריך להגדיל קודם את הרצון לקבל שלו. הוא מחלק את זה לשני זמנים: מקודם הגדלת הרצון לקבל הגשמי ואחר כן הגדלת הרצון לקבל הרוחני. צריך להגיע פשוט למצב הרצון לקבל המקסימאלי ואז האדם נדחף לתיקון מכוח הייסורים של הרצון לקבל שלא יכול לסבול אותו יותר, ואם הרצון לקבל הוא לא מקסימאלי אז הייסורים לא כל כך גדולים, אז האדם הוא לא כל כך נאלץ להדבק בקדושה, ולהדבק בה הייסורים לא מספיק גדולים.
לכן כתוב, “כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ – תֹּעֶה, הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ”, תן עוד קצת לרצון לקבל להתבשל בשליטת הסטרא אחרא, בכדי שאחר כך התיקון יהיה מושלם, הכלי יהיה מושלם, גם התיקון והאור יהיו מושלמים .כמובן שאנחנו לא מדברים כאן על משהו שנגד התורה אלא הכל רק במסגרת התורה וההלכה ,אלא ברמה של מחשבות ורצונות ,אבל לא שאדם יעשה משהו נגד התורה חס ושלום, אדם צריך להתדבק בה ,אלו הם הוראות שהתורה נותנת מבחינה חיצונית, מבחינה פנימית אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמיים.
