בס”ד
“וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר: אנכי ה’ אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים” (שמות, כ’, ב’) – עניין זה הוא מרכז הפרשה, ולמעשה מרכז כל היהדות. התורה והמצוות נמסרו כדי שנוכל לצאת משליטת הרצל”ק שנקרא ‘ארץ מצרים’ – ‘רצון מצרים’. מצרים מלשון צרות עין וצרות הלב, שזה סימפטום של הרצל”ק החושב רק על עצמו, מרוכז בעצמו ונעול על הרצון לקבל. “אנכי ה’ אלוקיך” – יש כאן שילוב של מידת הרחמים ומידת הדין יחדיו. “אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים” – מלהיות עבד לרצון לקבל שלך.
למה יש צורך בשילוב מידת הדין ומידת הרחמים? – כי פעולתו של הקב”ה נעשית פעמים רבות באופן משולב, מצד אחד הוא הולך עם האדם במידת הדין, כי האדם לא רוצה לעזוב את מצרים ולכן צריך לתת עשר מכות כדי להזיזו, אבל מצד שני הרי הכל נעשה מצד אהבתו של ה’ לאדם וזה נקרא מידת הרחמים.
רש”י במקום מסביר: אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ‘כדאי ההוצאה שתהיו משועבדים לי’. ההוצאה ממצרים הייתה כדי שיהיו משועבדים לתכונה האלוקית: “אנכי ה’ אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים“. כדי שתהיה משועבד לה’ אלוקיך.
דבר אחר: ‘משום שנגלה בים כגיבור מלחמה, וכאן במתן תורה נגלה כזקן מלא רחמים, והואיל ואני משתנה במראות אל תאמרו שתי רשויות הן, אנכי הוא אשר הוצאתיך ממצרים. אדם יכול לראות מצד אחד פעולה שכל כולה רחמים ומצד שני פעולה שכל כולה דין, כנקמה כנאמר “כי אל קנוא ונוקם”. אם כן אדם יכול להתבלבל ולשאול איך זה יתכן יחד, מצד אחד נראה שהקב”ה טוב ומטיב ומצד שני יש פעולות אכזריות בבריאה? ולכן יכול האדם לחשוב שיש שתי רשויות, כמו שיש מיתולוגיות הסוברות שיש אלהים טובים ויש אלהים רעים. “אני ה’ אלוקיך” – יש רק כוח אחד הפועל את כל הפעולות הללו. לא רק שזה כוח אחד אלא רצון אחד שהוא ‘רצונו להיטיב לנבראיו’ הוא הנמצא מאחורי כל הפעולות הללו.
מוסיף דבר אחר: כפי שהיו שומעים קולות הרבה שנאמר “את הקולות” – קולות באים בארבעה רוחות, מן השמיים ומן הארץ, אל תאמרו רשויות הרבה הן – זה כפירוש הקודם.
למה נקט לשון יחיד “אני ה’ אלוקיך“, הרי היה צ”ל אלוקיכם, הרי מדובר כאן לכלל עם ישראל? – ‘ליתן פתחון פה למשה ללמד סנגוריה במעשי העגל, וזהו שאמר למה יחרה ה’ אפך בעמך, ולא להם ציווית ‘לא יהיה להם אלהים אחרים’, אלא רק לי לבדי ציוות’ – קשה להבנה כי יש כאן סוג של התחכמות. האם מצווה הקב”ה את עשרת הדיברות רק למשה רבנו? – הרי ברור שהוא מצווה לכלל ישראל. כל הציוויים הקודמים הם לכלל, כמו: לכנס את העם בתחתית ההר וכדומה?
אלה מה? – בכל אדם יש בחינת משה רבנו ויש בחינת כלל ישראל. בחינת משה רבנו שנקראת מחזה ולמעלה של כל מדרגה, היא חסדים מכוסים, שכל כולו השפעה, כל כולו אמונה, ואילו כלל ישראל נקראים מחזה ולמטה של כל מדרגה, והם צריכים לקבל, אומנם שלא יהיה מקבל על מנת לקבל, אלא מקבל על מנת להשפיע, אבל הם צריכים כן לקבל.
כאילו יש כאן מקום לבוא ולומר שעניין הציווי “לא יהיה לך אלהים אחרים” – נאמר רק למשה. ופנימיות הפשט: אל תעסוק בכלל בקבלה, ואם אתה עוסק בקבלה מתוך מחשבה שיש שתי רשויות, כלומר, יש את רשות הבורא ואת הרשות שלך, אתה אל תעסוק בכלל בקבלה אלא רק בהשפעה. זה שייך למדרגה של משה רבנו, ולכן היה מקום לומר לשון יחיד “אני ה’ אלוקיך“, כדי שמשה יבוא ויטען שכל הצווים האלה נאמרו עבורו ולא לבחינה של כלל ישראל, הרי הם חייבים לקבל כי כך בראת אותם.
וזה עניין של חטא העגל. חטא העגל נקרא מלשון גילוי, שחייבים לקבל. אך כדי שיהיה פתחון פה למשה רבנו נאמר בלשון יחיד “ולא יהיה לך אלהים אחרים על פני“. הפשט – לא יהיה לך אלהים אחרים חוץ ממני. צריך לפרש גם ש”פני” הוא בעיקר מלשון גילוי, כפי שאומר הפסוק “חכמת אדם תאיר פניו”. עניין פנים נקרא גילוי ויש בזה תענוג גדול.
“לא יהיה לך אלהים אחרים על פני” – כלומר, ישנן שתי צורות להתקשרות עם הבורא: האחת, אמונה למעלה מהדעת, והשנייה מבחינת גילוי, כפי שרצו בני ישראל בחטא העגל כשאמרו שרצונם לראות את מלכנו, לראות ולהרגיש ולחוות את הבורא, והכל מטעם אינטרס דכלים דקבלה.
הפשט ברור ואומר שאסור לאדם לייצר לעצמו אלהים אחרים, כי יש רק בורא אחד. ‘תרגום אונקלוס’: שלא יהיה לך אלהים אחרים חוץ ממני. מצד פנימיות הדברים – אל תעשה צורה אחרת של עבדות ה’. אל תעשה לך אלהים אחרים מבחינת פנים, מבחינת גילוי, כי אתה צריך לעבוד באמונה. חלק מעבדות האמונה זה לעבוד בהשפעה. ההכנעה לבורא היא לקבל אותו באמונה למעלה מהדעת.
לרש”י במקום יש מספר פירושים, “לא יהיה לך” כפי שנאמר לא תעשה לך, אין לי, אלא שלא יעשה, העשוי כבר מניין שלא יקיים? רש”י אומר: כתוב לא תעשה לך, אז הייתי אומר – לעשות פסל ודמות זה אסור, אבל אם ממילא יש לו פסל ודמות, אז אולי אפשר כן לעבוד אותם, אומר לא, לא יהיה לך בשום מקרה.
מצד הפנימיות – כשאתה עושה או שיש כבר לבד, כשאדם עושה זה אומר שהוא מתפלל לה’, ורוצה שה’ ית’ יתגלה אליו, וזה נקרא שהוא עושה אלהים אחרים מבחינת פנים, ואינו רוצה לעבוד באמונה למעלה מהדעת. אבל הפירוש כשיש כאילו מעצמו, זה שלא שהאדם מתפלל שהקב”ה יתגלה אליו, אלא הקב”ה מתגלה אליו מצד התעוררות דלעילא, מבלי שהאדם יתפלל. הייתי חושב – אם הקב”ה מתגלה, אז אפשר לעשות את כל עבדות ה’ על בסיס גילוי הפנים, על זה הוא אומר ‘לא יהיה לך”.
ומה המשמעות של אלהים אחרים? – שאינם אלהים, אלא שאחרים עשו אותם אלהים עליהם. דבר אחר – אלהים אחרים שמעכירים לעובדיהם, צועקים אליהם ואינם עונים אותם, ודומה כאילו הוא אחר שאינו מכירו מעולם. “על פני” – כל זמן שאני קיים. שלא תאמר לא נצטוו על איסור עבודת כוכבים אלא אותו הדור, אלא באופן נצחי – כלומר כל זמן שאני קיים פירושו שאני נצחי.
צריכים לקוות לה’ ולהתפלל שחיינו יהיו באמת באופן שיש לנו רק בורא אחד, שלפניו אנו משתחווים ונכנעים. ואת מה זה בא לשלול? – שאנו לא משתחווים לעצמנו וחיים למען עצמנו. הכל צריך להיות באמונה, אמונה מלשון נאמנות (תשע”א).
