חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פנימיות פרשת ויקרא תשפ”ג

 

בס”ד

 

 

קרבן עולה מן הצאן

וְאִם-מִן-הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ מִן-הַכְּשָׂבִים אוֹ מִן-הָעִזִּים, לְעֹלָה–זָכָר תָּמִים, יַקְרִיבֶנּוּ.

צאן- מלשון יציאה לחוץ. כשאדם יוצא מחוץ לקדושה הוא נמצא בטומאה. מה המשמעות של יציאה מחוץ לקדושה? – שתי אפשרויות, האחת, יש אדם שיוצא מחוץ לקדושה והרצל”ק שולט בו  ולא טוב לו במצב זה, הוא מצטער על כך. האפשרות השנייה, יש לפעמים שהיציאה לטומאה טובה לאדם, טוב לו בכך. יציאה זו נקראת יציאה גמורה. מצב זה דומה למצבם של ישראל, שאחרי שחרורם משעבוד מצרים ביטאו את רצונם לחזור “לסיר הבשר”. על כך נאמר במדרשי חז”ל: הגלות הגדולה ביותר היא כשלאדם טוב בגלות, כי כשלא טוב לו בשעבוד מתחילים להבשיל בתוכו הניצנים של עזיבת הגלות. לעומת זאת, כשהגלות היא גמורה, כשטוב לאדם, הכל נעשה מטושטש ומבחינתו הגלות היא הגאולה – ממצב זה קשה לשלוף אותו. ולהפך, כשאדם מחוץ לקדושה ונמצא בשליטת הרצל”ק הגשמי ולא טוב לו, מתעורר בו רצון להשתחרר מהגלות. כשמתעוררת אצלו נקודת האמת, היא מפעמת בו למרות שהוא מרגיש תענוגים גדולים מהגשמיות, הוא רוצה להשיג התקדמות ולהיאחז בנצחיות ובה’ יתברך, במצב זה האדם צריך להקריב את הכל, לשחוט ולבטל את כל התענוגים הגשמיים לה’ יתברך.  זו בחינת מקריבים קורבן צאן. וְאִם-מִן-הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ מִן-הַכְּשָׂבִים אוֹ מִן-הָעִזִּים סוגים שונים של בהמיות זָכָר תָּמִים, יַקְרִיבֶנּוּ – הוא צריך להקריב את המצב הזה, הוא צריך לשחוט את המצב הזה, זה לא קל כי התענוגים הנצחיים דורשים הרבה מאמץ, הם דורשים אמונה והם לא זמינים, לעומתם התענוגים הגשמיים הם כאן על השולחן, קרוב. כשאדם רוצה להתנתק מהם, בוודאי משמיים מכניסים לו עוד יותר תענוג בדבר, כדי להקשות על שחיטת הבהמה הזאת. אדם, אם הוא רוצה להתקדם, הוא צריך להקריב ולעשות הכל בכוח שהוא למעלה מהדעת. זָכָר תָּמִים, יַקְרִיבֶנּוּ – צריך להקריב בשלמות, תמים זה שלם. הוא צריך להקריב את ההקרבה בשלמות, לא שליש ולא רבע, להקריב הכל, לא להשאיר שני שליש או שלושת רבעים כדי להשתעשע בהם. אם מקריבים צריך להקריב הכל, כי אחרת לא עשינו דבר.

 

שחיטה בצפון

וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ, צָפֹנָה–לִפְנֵי יְהוָה – צפון מרמז על קו שמאל, גבורה, וקו ימין בחינת חסד. קו השמאל, הגבורה, מרמז על הרצונות דקבלה של האדם, ככתוב: “מצפון תפתח הרעה”, (תחילת ספר ירמיהו). הרעה שבאה לאדם באה מהכלים דקבלה שלו. וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת-דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ-סָבִיב – הדם, אומרים חז”ל, הוא החיים, הדם הוא הנפש, צריך לזרוק את הדם על המזבח סביב, לשחוט את הבהמה הזאת, את המצב הזה ואח”כ לזרוק אותו סביב. בברית המילה חותכים את העורלה וזורקים אותה לעפר, גם פה האדם צריך לקחת את החיות שהוא מקבל מהרצונות דקבלה הגשמיים ולזרוק אותם. להגיע לתובנות שכליות ועל ידי המושכלות וההבנות אולי ניתן להגיע גם להרגשה, בעז”ה צריך להגיע למצב שהאדם מואס בזה. מצד אחד האדם רואה עד כמה הרצל”ק שלו נמשך לכל התענוגים הגשמיים, כי זה הטבע שהבורא עשה, הטבע הוא חזק מאוד, ומצד שני הוא יודע שימי שנותינו שבעים שנה וגם להישאר שבעים שנה פה צריך הרבה סיעתא דשמיא. יש כאלה שמסיימים את הקדנציה הרבה יותר מוקדם, החיים קצרים. צריך לנצל את הזמן, כי כשהאדם משתעשע עם התענוגים המגיעים מרצונות דקבלה הגשמיים הוא לא משיג כלום, הוא יוצא מהעולם כמו שהוא בא, ערום. לכן צריך למאוס במצב זה בחינת זריקת הדם.

 

חלקי הקרבן על העצים

וְנִתַּח אֹתוֹ לִנְתָחָיו, וְאֶת-רֹאשׁוֹ וְאֶת-פִּדְרוֹ; וְעָרַךְ הַכֹּהֵן, אֹתָם, עַל-הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל-הָאֵשׁ, אֲשֶׁר עַל-הַמִּזְבֵּחַ – צריך להקטיר את הכל על המזבח. צריך לשרוף את כל חלקי הבהמה הזאת. וְעָרַךְ הַכֹּהֵן, אֹתָם, עַל-הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל-הָאֵשׁ, אֲשֶׁר עַל-הַמִּזְבֵּחַ – צריך להעביר אש. האש הזאת היא אש ההשתוקקות לה’, צריך אדם להשתוקק לה’ יתברך. העצים מרמזים על שני סוגי עצים: ‘עץ-הדעת’ ‘ועץ-החיים’. אלו שתי בחינות הקיימות במדרגה דקדושה. ‘עץ- החיים’ מבחינת החסדים מחזה ולמעלה, ‘עץ-הדעת’ בחינת חוכמה מחזה ולמטה – מרמז  על כך שהאדם צריך להשתמש בכל הכלים שיש לו, הן מבחינת ‘עץ-החיים’ שהוא בחינת אמונה והן בבחינת ‘עץ-הדעת’ שהוא ידיעה והרגשה. להשתמש בהם בכדי לשרוף את הרצון הבהמי שלו. וְהַקֶּרֶב וְהַכְּרָעַיִם, יִרְחַץ בַּמָּיִם – קרב וכרעיים מרמזים על הרצונות דקבלה של האדם, הקרביים אלו המעיים המרמזים על רצונות דקבלה, והכרעיים זה הרגלים, מרגלים. הקרב זה כלים דקבלה מבחינת ליבא, הרצל”ק, ואילו הרגלים בחינת מרגלים, בחינת השכל של האדם המרגל להבין כל דבר לפי ההתבוננות והלוגיקה האנושית, הוא מסתכל על חבר וישר מקטלג ומדביק לו סטיגמות לפי ראות עיניו, וגם על פעולות הבורא הוא מסתכל וכבר מדביק תווית שזה כך וזה כך, הפך מהאמונה. את זה יִרְחַץ בַּמָּיִם. “אין מים אלא תורה”- על ידי התורה יכולים לרחוץ את כל הזוהמה, ואח”כ והקריב הכהן את הכל וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה–עֹלָה הוּא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ, לַיהוָה – צריך להקריב את הכל ולהגיע למצב שמקריבים כדי לעשות נחת רוח לה’.

 

קרבן העוף – טהרת המחשבה

וְאִם מִן-הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ, לַיהוָה:  וְהִקְרִיב מִן-הַתֹּרִים, אוֹ מִן-בְּנֵי הַיּוֹנָה–אֶת-קָרְבָּנוֹ  – מה זה עוף? – עוף יעופף על הארץ. העופות מרמזים על מחשבות האדם שמעופפות, מעופפות על כל העולם כולו – גם את זה צריך להקריב. אדם צריך להגיע למצב שהוא מונע מעצמו לחשוב על כל דבר שבא לו. גם המחשבות צריכות להיות נקיות. אדם צריך לבטל את המחשבות שעוסקות ברצונות דקבלה הגשמיים שלו, אותן צריך לבטל. בפרשה זו רעיון זה בא לביטוי בשחיטת העוף. וְהִקְרִיבוֹ הַכֹּהֵן, אֶל-הַמִּזְבֵּחַ, וּמָלַק אֶת-רֹאשׁו – הראש הוא החלק החשוב, כי מצד הטבע האדם מחשיב מאוד את המחשבה שלו ומתגאה ביכולות השכליות שלו. כאן  צריך לחתוך את הראש, כלומר האדם צריך לבטל את החשיבות שהוא מחשיב את המושכלות, ההרהורים והמחשבות הגשמיות. וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה – צריך להקטיר ולשרוף את המחשבות הללו, לבטל אותן. וְנִמְצָה דָמוֹ, עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ – שוב העניין של הדם שהוא התענוג כאן. הדם הוא הנפש, התורה מדגישה במיוחד שאת הדם הזה צריך לשפוך. אותם המוטיבים שרואים בקורבן הבהמה רואים בקורבן העוף, רק שהעוף בנוי אחרת והתורה מביאה את הפעולה לפי מבנה העוף. והֵסִיר אֶת-מֻרְאָתוֹ, בְּנֹצָתָהּ מֻרְאָתוֹ זה כמו הקרב והכרעיים שירחץ במים. מה שיש בבהמה מבחינת קרב יש בעוף והוא מֻרְאָתוֹ, הקיבה המרמזת  על כלים דקבלה. וְהִשְׁלִיךְ אֹתָהּ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ, קֵדְמָה–אֶל-מְקוֹם, הַדָּשֶׁן. וְשִׁסַּע אֹתוֹ בִכְנָפָיו, לֹא יַבְדִּיל, וְהִקְטִיר אֹתוֹ הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה עַל-הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל-הָאֵשׁ:  עֹלָה הוּא, אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָהמֻרְאָתוֹ, אומר רש”י, זה הזפק. “בנוצתה עם בני המעיים” אומר רש”י, כל המערכת הקיבה דבר מאוס היא, המעיים עם הזפק את כולם צריך להשליך. וְשִׁסַּע אֹתוֹ בִכְנָפָיו – יש עניין מיוחד בפעולת וְשִׁסַּע אֹתוֹ בִכְנָפָיו. מהי הנקודה כאן? – כנפיים מורים על הסתרה כמו שכתוב לגבי המציאות העתידית של גילוי ה’ “ולא יכנף עוד מוריך” – המורה, שהוא ה’ יתברך, לא יהיה מכוסה. הכנפיים בגשמיות מכסות את הגוף, את העור, לא רואים את הגוף ולכן הכנפיים מרמזות על כיסוי.

מהו הרמז בשיסוע כנפי העוף? – הכוונה שהאדם צריך לדעת שהמחשבה שלו היא דבר חשוב מאוד, המחשבה היא לא דבר זניח, צריך להשתמש בה נכון. כי לפעמים עולה מחשבה לאדם – ‘מה משנה בכלל אם אני חושב על פלוני, אלמוני, דבר מסוים’ – מחשבה זו לא נכונה. השכל הוא כלי המחשבה, הכלי השכלי הוא למעשה כלי עיקרי מאוד באדם. הבעש”ט אומר: “היכן שהאדם מחשב שם הוא נמצא”. אם אדם חושב על דברים גשמיים, על תענוגים גשמיים, אז כל המציאות שלו דבוקה בהם, כי האדם נבחן על פי דביקות מחשבתו. אדם צריך לדעת שאם הוא חושב על רצונות דקבלה גשמיים, גם אם הוא לא מבצע אותן בפועל, גם אם הוא לא מימש אותן בפועל, ורק חושב עליהם, זה גורם שמציאות ה’ יתברך תסתתר ממנו. אדם לא יכול לרקוד בשתי חתונות. אם הוא רוצה להתחבר עם מלך מלכי המלכים הוא צריך לבטל את כל המציאות של הרצל”ק, וזה אומר שלא רק בפועל ינתק את עצמו ממנו.

וזו הבחינה המחשבתית, וזה עניין קורבן העוף, כי העוף מרמז על המחשבה של האדם שהיא מעופפת. האדם, באמצעות מחשבתו, מעופף בשנייה אחת והוא יכול לעבור בהבזק בכמה וכמה עניינים – את  זה צריך לבטל וצריך למקד את המחשבה בבורא. אם האדם חושב על דברים גשמיים, המחשבה כבר מולידה רצון והרצון מוליד מחשבה והמחשבה מולידה רצון. המחשבה והרצון שניהם מפרים ומרבים האחד את השנייה. מחשבה מעופפת עושה הסתרה על המציאות האלוקית, והאדם כבר נידח ולא יודע למה. כאן התורה מסבירה למה בנקודה של וְשִׁסַּע אֹתוֹ בִכְנָפָיו, בעצם הקרבת העוף לקורבן, אתה מבטל את ההסתרה שהיית בה. כשאתה לא יכול להקריב קורבן עוף, הכנפיים נשארות, ההסתרה נשארת (תשס”ח).

slot qris