בס”ד
ויצא כט, ט-י
עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ כִּי רֹעָה הִוא: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ: רש”י: וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל, כאדם המעביר את הפקק מעל פי צלוחית, להודיעך שכוחו גדול. מצד הפשט, נראה שלאחר שאמרו הרועים שלא ניתן להשקות עד יאספו כל העדרים, עמד יעקב מהצד ולא עשה שום דבר, אבל ברגע שראה את רחל מגיעה הלך והוריד את האבן מעל פי הבאר בכוחו לבד, וזה נראה כאילו יעקב ראה שמגיעה בחורה ורצה לעשות עליה רושם. או אולי נאמר שעד שבאה לא היה לו שום אינטרס להראות את כוחו.
אולם לפי מה שאנו לומדים, אם מדברים ברוחניות אפשר להסביר כך, לעשות פעולה של המשכת השפע סתם כך אין לו בזה עניין, אבל כשבאה רחל שהיא בת זוגו האמיתית, שהיא בחינת מלכות שמים, ואליה הוא רוצה להשפיע את האור העליון, ממילא וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ. להודיעך שכוחו גדול. כמו שאנו לומדים – שז”א, שיעקב הוא מרכבה לו, יכול לשמש עם כלי קבלה ע”מ להשפיע, כמו שמגדיר זאת שיכול לשמש עם כלים דצ”א. באופן כללי הרבי זצ”ל היה מפרש, שצאן הם כלים הנמצאים מחוץ למדרגה, היינו כלים דקבלה. בכתבים של ר’ מרדכי שולץ אומר לו בעה”ס זי”ע, שצאן הוא נוטריקון צא נ’, שזה מרמז על שער הנ’ שהוא מחוץ לתחום, שאי אפשר להשתמש בו. ממילא יוצא שבכל מקום שכתוב צאן, זה באמת כמו שהרבי זצ”ל מפרש שאלו כלים הנמצאים מחוץ לקדושה, וצריך לתקן אותם, אלא שהוא מדייק שזה דוקא שער הנ’.
בפשטות, בכדי שנוכל לתרגם הדברים בצורה מובנת ושייכת לנו, צריך להגיד, כפי שאומר בהקדמת ספר הזהר, בקשר לבחינת ו”ה – שו’ נקרא תורה וה’ נקרא מצווה. ז”א המצווה היא כלים לאור התורה. מה זה מצווה? מצווה היא בחינת אמונה. באופן כללי הרבי זצ”ל כותב שיש עניין של אמונה גם ע”מ לקבל שכר, אולם כשאומרים את המילה אמונה אצלנו, הפירוש הוא שהאדם מכין את עצמו לשמש את הגדול, אלא שתפיסת הגדול תלויה באמונה, יוצא שהמילה אמונה היא מילה נרדפת להשפעה, וכל עניין גדלות ה’ זה בשביל לשמש את הגדול. לכן יוצא שיעקב הוא בחינת תורה ורחל בחינת מצווה, ולפי שיעור המצווה שיש לאדם, כך גודל התורה. שכתוב: “נר מצווה ותורה אור”, נר – זה כלי, וכשיש כלי האור נאחז בנר.
ויצא כט, יא-יב
וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ: וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא וְכִי בֶן רִבְקָה הוּא וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ: יש הרבה השואלים מדוע צריכה התורה לספר כאלה עניינים אינטימיים שיעקב נישק את רחל, האם התורה מספרת לנו רומן? “וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב, אֶת-רָחֵל“, “וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל, שֶׁבַע שָׁנִים, וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-לָבָן הָבָה אֶת-אִשְׁתִּי, כִּי מָלְאוּ יָמָי וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ” וכו’, מדוע צריכים את כל התיאורים האינטימיים האלה? אלא יעקב הוא בחינת קוב”ה, ויש את לאה ורחל שהן שתי נקבות, שני כלים, האחת מבחינת חסדים מכוסים ואחת מבחינת חסדים מגולים. האדם צריך להיות מרכבה לקוב”ה, ז”א שמצד הטבע – “ וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב, אֶת-רָחֵל “, משום שהיא הנוקבא האמיתית שלו, שבה מתגלה אור החכמה בכלים דקבלה, אבל אי אפשר לקבל את רחל, אם לא מקבלים את לאה מקודם, ז”א שצריך קודם להשתלם בחסדים מכוסים, באמונה, ורק אח”כ אפשר לקבל הכלים האלו הנקראים רחל. ממילא צריך להתבונן בכל הפרשה באופן זה, וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל, זה זיווג דנשיקין המקדים לזיווג דיסודות. זיווג דנשיקין מתקיים בראש המדרגה בלבד, ובא לחזק את בחינת החסדים. “וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ”, מדוע בכה יעקב? עניין בכי מפורש כקטנות, אומר רש”י, לפי שצפה ברוח הקודש שאינה נכנסת עימו לקבורה. לפי שמפרש בפירוש הסולם בפרשת חיי שרה, שעניין קבורה הוא חלק מהתיקון, כמו שרואים שכלים שבלעו דבר איסור, צריכים לפלטו, “כבולעו כך פולטו, וזה טהרתם”, כך גם בנשמות, לומדים שבלעו דבר איסור – בחינת אור חכמה המאיר ממעלה למטה, לכן קבורה היא התיקון לזה. נמצא, זה שהיא לא תיקבר איתו, עפ”י דברי רש”י, כלומר שאיננה נתקנת איתו יחד. והרי היא כן נקברה במקום אחר, אז מה נפקא מינה שתיקבר דווקא איתו? אם היא נקברה איתו, כלומר שמקבלת תיקון יחד איתו, וכאן משמע שעדין אי אפשר שיהיה תיקון יחד, כידוע שתיקון אמיתי לרחל הוא רק בגמר התיקון, ולכן כתוב “ וַיֵּבְךְּ” המראה על קטנות.
רש”י מביא עוד מדרש: “ וַיֵּבְךְּ” – לפי שבא בידים ריקניות, אמר: אליעזר עבד אבי אבא היו בידיו נזמים וצמידים ומגדנות, ואני אין בידי כלום. בגלל זה בכה שלא הביא לה מתנות. לפי שרדף אליפז בן עשו במצות אביו אחריו להורגו והשיגו, כלומר לכתחילה כן היו בידו מתנות, אבל אליפז לקח ממנו את המתנות. ולפי שגדל אליפז בחיקו של יצחק – משך ידו. א”ל מה אעשה לציווי של אבא (עשו)? אמר לו יעקב: טול מה שבידי, והעני חשוב כמת: בזהר בראשית אומר, שלפני שהזכר מזדווג עם הנקבה צריך לפייס ולתת לה מתנות. ושם מסביר שעניין המתנות הוא המשכת החכמה, המשכת קו שמאל. ואחרי שהנקבה מקבלת חכמה דשמאל, היא מסכימה להזדווג עם הזכר, ולהיכנס לתיקון קו אמצעי, שזה המשמעות של הזיווג עם הזכר. אבל כאן אליפז, שהוא בחינת קליפה ושמו מעיד עליו. פז עניין זהב קו שמאל, אלי – פז, שכל עבודת האל היא בכדי לקבל את הפז שיש בסוף עבודה זו. נמצא, כל בחינות המתנות שהיו ליעקב נפלו לרשות הקליפה הנקראת אליפז, וממילא לא יכול להמשיך אותן לרחל.
ענין תורה בעולם מפורש – האדם פותח ספר ולומד תורה. לפי דרכינו מפרשים שתורה מלשון הוראה, שיש הוראת דרך איך להגיע לדביקות ה’. ושני הפירושים אינם בסתירה, אלא אחד מוביל לשני. אדם פותח ספר ועי”ז יכול להשכיל וללמוד לימודי הדביקות בה’. פעם היו אנשים גדולים שרצו להסתיר את עצמם ולמדו בלי ספר אבל היום כן צריך ספר.
