בסד
שמות יד, טו-כא
“ויאמר ה’ אל משה: מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו”. שואל אור החיים הקדוש, מה פירוש ‘מה תצעק אלי’, אז למי הוא יצעק, אם לא אל ה’ אלוקיו, ובפרט שהוא בעת צרה? דכתיב, קראתי מצרה לי, מן המצר קראתי י-ה. אלא ידוע מהזהר הקדוש – שהמושג “מה” מראה על בחינת סתימה, ממילא אפשר לומר – שזו לא שאלה בכלל, אלא זאת קביעה.
“מה תצעק אלי” – אם אתה בגדר ‘מה’, שאתה מרגיש שמצבך הרוחני סתום, דוגמת בנ”י שנמצאים בסיטואציה הזאת במצב בלתי פתיר, מצרים מאחורה והים מקדימה. פעמים רבות אנחנו נמצאים בחיינו בכל מיני מצבים בלתי פתירים, לפעמים מצד הגשמי לפעמים מצד הנפשי, לא יודעים מה לעשות, לא זזים. אז על זה אומר הקב”ה אם אתה מרגיש את עצמך ‘מה’, כמו שמשה רבנו אמר “ונחנו מה” (שמות טז, ח), כלומר, ‘מה’ מראה על אפיסות, ונחנו מה – אנחנו לא כלום. אז אם אתה מרגיש את עצמך כאפס וכלא כלום, אז באמת תצעק אלי, זאת נקראת צעקה. הצעקה האמיתית לה’ היא לא צעקה חיצונית, שאדם עומד וצועק ‘רבונו של עולם הושיעה נא’, כמו שאנחנו אומרים בהלל – “אנא ה’ הושיעה נא”. אבל זה שאנחנו אומרים את זה, זאת עדיין לא תפילה. אלא צריך שאדם ירגיש באמת מצוקה ואפסיות גמורה שזה נקרא מה, כמו הביטוי של משה רבנו ונחנו מה. ואז הקב”ה אומר: אם אתה מרגיש כך, זה המצב, אז באמת תצעק אלי. ז”א עצם ההרגשה הזאת, זה כבר צעקה, לא שהאדם צריך לצעוק מן השפה ולחוץ, אלא זו התפילה האמיתית מבחינת מה.
פירוש נוסף: מה – בגימטרייא אדם. הקב”ה מנחה את משה רבנו. מה הצעקה האמתית? להיות אדם. כלומר, הצעקה האמיתית שבשבילה אנו מקיימים את כל התורה והמצוות, בכדי להגיע לצעקה הזאת. היא הצעקה והתביעה מהקב”ה שאנחנו רוצים להיות אדם, מגזרת דמיון, כמו שכתוב ‘אדמה לעליון’. זה שרוצה להידמות לעליון, כמו העליון יתברך הוא רחום וחנון, וכל עניינו הוא אהבה טהורה של הנבראים, ולא מצפה לשום גמול ושום תגמול מהם, כך גם האדם צריך להגיע למצב כזה.
“מה תצעק אלי” – תצעק אלי צעקת אדם! מה זה אדם? שרוצה להיות אדם. האדם נמצא בלחץ מצרים מאחורה, שליטת מצרים, שליטה הרצון לקבל, והים הגדול מקדימה. אומר הזוהר הקדוש שהים מרמז לאור החכמה, לאור האלוקות. זה הים גדול ורחב ידיים, שם חיות קטנות עם גדולות, יש מיני חִיוּת רבים בים, חִיוּת קטנה חִיוּת גדולה.
ז”א שאדם נמצא בתווך – בין הכלים שלו שהם בחינת מצרים שרוצים לקבל, ובין הים הגדול שהוא בחינת האור שבו, אור האלוקות. כמו שיש בכל מדרגה שני קצוות, כלים הממשיכים וכלים הנושאים לאור, והאדם בתווך. ובאמת מה צריך לעשות? צריך לחצות את הים, ז”א צריך לפעול שבחינת ישראל תתגבר.
בחינת ישראל זוהי הנאמנות לה’ יתברך: מצד אחד היא רוצה לקבל את אור מציאות האלוקות, להשיג אותו, כי כך רצה ה’, על מנת להשפיע לו נחת רוח. בשביל לבצע את זה צריך לעשות כמה וכמה פעולות:
קודם כל “דבר אל בני ישראל ויסעו”. ענין נסיעה פירושו – מעבר ממצב למצב. בזוהר הקדוש ענין של נסיעה מפורסם שהוא הליכה בג’ מצבים של חולם, שורוק, חיריק. ימין שמאל ואמצע, שהם שלושה מצבים בענין גילוי אור החכמה. כאשר המצב המתוקן הוא מצב הקו האמצעי, ששם החכמה והחסדים ממוזגים.
סע בגימטרייא ק”ל, שהוא בגימטרייא עין, גם מרמז על אור החכמה. ז”א, מצד אחד, צריך לקבל את אור השם, את אור האלוקות, וע”י כך להינצל מקליפת מצרים. מצד שני, לא לקבל את האור בצורה שמשרתת את הרצון לקבל, אלא בצורה של קדושה ע”מ להשפיע.
“ואתה הרם את מטך” וגו’ – מטה משה מרמז על בחינתו העצמית של משה שהיא אמונה וחסדים. כידוע, דברי רבנו בעל הסולם, שהאמונה נקראת מטה מלשון מָטָה בחשיבות. כי הגוף לא סובל את האמונה ולא סובל את ההשפעה. וכאן הקב”ה אומר למשה רבנו להיפך “הרם את מטך”. תרים את בחינת האמונה וההשפעה למעלה למעלה בחשיבות, “ונטה את ידך על הים ובקעהו”. אני רוצה שתבקע את הים לשניים.
משמעות הדבר – שאלו ההולכים בדרכי הקדושה צריכים לחצות את התענוג, לבקוע אותו. דהנה הרצון לקבל שלנו הוא בגדר מי שיש לו מנה רוצה מאתיים, יש לו מאתים רוצה ארבע מאות וכו’, כולם מכירים את זה. הרצון לקבל הוא אין סופי. מה שהורים הרבה פעמים אומרים לילדים: יש לך עיניים גדולות, ז”א, אתה רוצה הרבה מעבר ליכולת הקבלה שלך! לפעמים ילד נכנס לחנות, ורואה כל כך הרבה סוגים של שוקולד וסוכריות, והוא רוצה את זה ואת זה ואת זה…. הרצון מדמיין לעצמו איזה תענוג אפשר לקבל; איזה טעם, זה עם אגוזים וזה שוקולד לבן, אין סוף. וזה נקרא עיניים גדולות! ככה זה נכון לגבי כל התענוגים, אם תבדקו. הרצון לקבל שלנו הוא ממש אין סופי מצד התביעה שלו בכל נושא ונושא. הוא רוצה תמיד בכל ענין את הכל, כמה שיותר. יש פה בעיה קטנה אחת – שהכלים שלנו מוגבלים!
אדם מכין לעצמו הר של אוכל, כל מיני סוגי בשרים, רוצה ליהנות מהחיים, אבל הכלים מוגבלים. יש פער בין הרצוי למצוי. למה אנשים נהיים חולים? מפני שהרצון לקבל לא רוצה להתחשב עם המצב בשטח, לכן הוא ממשיך לאכול עוד ועוד ומתחיל להתפוצץ כבר. מזה אנשים נהיים חולים. אלא מה, לפעמים האנשים כ”כ סובלים מכאבים, מכאבי בטן, ממחלות, עד שהרצון לקבל שהוא כמו בהמה – לומד ממכות. הוא באמת רוצה כל כך הרבה ליהנות מכל הבשר ומהכל, ומצד שני הייסורים מאוד מאוד לא נעימים לרצון לקבל, אז הוא משקלל את המצב: כדאי לי לאכול פחות, אבל יהיה לי תענוג, שאני חי חיים בריאים. יש הרבה אנשים שלא עומדים בזה, יש מלחמות רבות אצל האנשים. אבל גם אם נגיד שהאדם עומד בזה, בגלל שהוא כל כך סבל, שהמצב הנפשי שלו מכין את הקרקע לכזה מצב, שהוא כופה את עצמו שלא להמשיך לאכול, אבל אין זה מהטעם שהוא רוצה להשפיע וכדומה, אלא מטעם חשבון פשוט שכך אפשר ליהנות יותר מהחיים.
בקיצור, בסופו של דבר, כל זה ביטוי של הרצון לקבל. בדרכי הקדושה תמיד צריכים תמיד לבקוע את התענוג לשניים: אבל לא מצד הרצון לקבל, אלא מצד רצון להשפיע. ז”א אדם שרוצה ללכת בדרכי ה’ ורוצה להיות נאמן לה’, והשם ית’, הרי מצד אחד – רוצה להטיב לו שיקבל את ההטבה, מצד שני – אבל שזה לא יהיה מצד האהבה העצמית של האדם, אלא מצד שרוצה להשפיע נחת רוח ליוצר, שע”י השקלול של שני הדברים הללו יחד האדם מגיע לשלמותו. לכן בכל ענין של תענוג אדם צריך תמיד לשקלל את עצמו לאמצע. כלומר, לומר לעצמו – מה הבורא רוצה? הרצון לקבל רוצה את הכל, בסדר. אבל מה הבורא רוצה? הבורא רוצה למשל שאני אוכל, או מטעם שאני אהיה בריא, בכדי שאוכל להמשיך בעבודתו. או לפעמים בשבת, הבורא רוצה שנאכל מצד ‘וקראת לשבת עונג’. אז תמיד אדם צריך לעשות את השקלול. הרצון לקבל שלי רוצה 100% – אנחנו מוכרחים לעצור באמצע, אנחנו ניקח 50%. כשלוקחים 50% זה אומר – אני לא מציית לרצון לקבל, אני מציית לבורא. אני אוכל לא מצד האהבה העצמית שרוצה 100%, אני רוצה להתחשב גם עם הבורא. ז”א ההתחשבות עם הבורא תמיד מביאה את האדם לחצות את התענוג. ‘שבענו והותרנו כדבר ה”, תמיד להותיר!
לא להיות עבד של הרצון לקבל, שאין לו שובע, ואין לו מנוחה, כמו שכתוב ‘הרשעים כים נגרש’, כמו גלי הים שתמיד משתוללים, ואף פעם לא נחים לא ביום ולא בלילה, 365 יום בשנה. אבל מצד שני כתוב ‘בטן רשעים תחסר’, מדוע? תמיד רוצה עוד ועוד. אנחנו צריכים לעצור את זה באמצע. כמובן שיכול להיות שאדם מרמה את עצמו, זה לא אוטומט מה שאני אומר. יכול להיות שאדם עוצר באמת באמצע, אבל לא מצד אהבת השם, אלא מצד אהבת עצמו, מצד שהוא חושב שזה יותר בריא ויותר טוב, לחיות כך לעצמו. לכן צריך לבדוק את זה. אדם הרי מרגיש את עצמו, הוא מרגיש אם אוהב או לא אוהב. זה דבר שאדם יכול להרגיש – אם אני אוהב את השני, הרי האהבה היא דבר ניכר ומורגש באדם.
בכל אופן, זה ענין בקיעת הים – “נטה ידך על הים ובקעהו”. לבקוע את הים. הים מרמז על אור האלוקות הגדול. צריך לבקוע את זה לשניים.
“ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה”. ז”א, הם למעשה מוכנים לחצות. אלו הנאמנים לה’ מוכנים ללכת ביבשה, מלשון יובש, כאילו היו בתוך הים. אלו הנאמנים לה’, אלו אוהבי ה’, הם מוכנים לעבוד את ה’ גם במצבי יובש, מצבים שהם מרגישים גרוע, עם כל זה נשארים נאמנים לה’. כי הם אומרים: הרי ה’ יתברך הוא המלך, והוא מגלגל את המצבים שלי, והוא הביא אותי עכשיו למצב של ייסורים וכאבים ויובש וריקנות. אני מוכן לעבוד אותו בשמחה כך, כי אם הוא הביא אותי לזה, סימן שכך הוא רוצה, סימן שכך טוב יותר בשבילי. וצריך להשתדל שתהיה שמחה כמו במצב של תענוגים, כמו במצב שה’ יתברך משפיע אל האדם את האור העליון. זה נקרא “בתוך הים ביבשה”, להיות ביבשה כאילו אני נמצא בתוך הים, בתוך האור הגדול. וזה מבחן אם אדם מסוגל לעמוד בזה, זה מבחן בשבילו אם הוא באמת אוהב את השם יתברך או לא. אם הוא עומד בזה, אז הוא יכול באמת לבוא למצב של לקבל תענוג, חצי כמות מצד אהבת השם ולא מצד אהבת עצמו.
זה הציווי שהקב”ה מצווה את משה רבנו להדריך את ישראל בכדי שיגיעו לתיקונם. מצד אחד להתפטר מקליפת הרצון לקבל המכוּנֶה מצרים, ע”י מה? ע”י דביקות בהשם, באור העליון. אולם פה יש דבר מסוכן עם הדבקות באור העליון, כי קליפת מצרים בעצמה רוצה את האור העליון, אבל לא בצורה חצויה אלא מקסימום.
“ואני הנני מחזק את לב מצרים ויבאו אחריהם“ – המצרים שבאדם רואה שהאדם ניגש לים, לאור הגדול, האוקיינוס הגדול הזה של ים ה’, הרצון לקבל גם רוצה ליהנות! הוא נוסע אחרי ישראל, “ויבאו אחריהם ואכבדה בפרעה ובכל חילו ברכבו ובפרשיו“: פירוש: יתגלה כבוד הקדושה, כבוד ה’ יתברך יתגלה, איך שהוא בעצם מסובב את הכל. בסופו של דבר יד הקדושה תגבר, יד ישראל תגבר ומצרים ילכו לאבדון. הרצון לקבל, האהבה העצמית של האדם, הדבר המכוער, המזוהם והמטונף הזה, ילך לאבדון.
“וידעו מצרים כי אני ה’“ השולט “בהכבדי בפרעה ברכבו ובפרשיו“. זו ההוראה שמשה מקבל מהקב”ה להורות לישראל.
“ויסע מלאך האלקים ההולך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם“. מלאך האלוקים עבר אחורה.
“ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמוד מאחריהם” – עמוד הענן ומלאך האלוקים, אומרים המפרשים, כדי להבדיל בין פרעה ומצרים ובין ישראל, שהמצרים לא יוכלו להזיק לישראל.
מה הנקודה כאן? הרי יש פה בעיה. מי הולך מאחורה? מלאך האלוקים הולך אחורה? עמוד הענן הולך אחור? יש פה שתי ישויות? יש פה ישות אחת? אומר הרמב”ן: “אמר רבי אלעזר: מלאך האלוקים הוא השר הגדול ההולך בענן”. א”כ זה דבר אחד, זה לא שני דברים. פירוש: הענן מרמז על הסתרה, אלוקים מרמז על מידת הדין. אם אדם מוכן לעבוד את ה’ ית’, גם במצב של הסתרה שהוא לא מרגיש את הבורא, והראש שלו מלא מחשבות זרות של תאוות, כפירה בכל, מצב בלתי נסבל. זה נקרא מלאך האלוקים, מידת הדין. והוא אומר: אם ה’ ית’ רוצה שאעבוד אותו כך, אז אעבוד אותו כך, בכל יכולתי בשמחה. זה עושה שמצרים שבאדם לא יוכל להזיק. אם אדם אומר כך, אז קליפת הרצון לקבל כבר אין לה שליטה עליו. וזה סימן שהוא הולך בדרכי ההשפעה, הוא קיבל מה’ ית’ סיוע ולב חדש של רצון להשפיע, רצון לקבל כבר לא יכול לשלוט עליו.
זו הנקודה של מלאך האלוקים המתלבש בעמוד ענן עומד בין מחנה מצרים למחנה ישראל: “ויבא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה ולא קרב זה אל זה כל הלילה“.
“לא קרב זה אל זה“, אומר רש”י – מחנה אל מחנה.
“ויאר את הלילה“ – הלילה מואר, ע”י הנכונות של האיש הישראלי לעבוד את ה’ בשמחה, באהבה, בשלמות, גם במצבים של הענן והחושך. בזה נעשתה הפרדה בין מחנה ישראל למחנה מצרים. דברים יפים, דברים נפלאים, זה למעשה המבחן שלנו. אנו יצורים אשר נשלטים ע”י הרצון לקבל, ואנו צריכים להגיע ע”י התורה והמצוות למצב של הרצון להשפיע.
ואם כן זה המבחן גם בין אדם לחברו גם בין אדם למקום. האהבה – “על כל פשעים תכסה האהבה”, זה המבחן שלנו. אם אנחנו אוהבים, אנחנו לא מתחשבים בשום קשיים, בשום עננים, בשום הסתרות, בשום חשיכה, הולכים אחרי ה’ ית’.
וזה גם צריך להיבחן בין אדם לחברו, בין איש לאשתו, צריכים להגיע למצב כזה. וממילא אחרי מבחנים שבין אדם לחברו, אדם צריך לעמוד במבחנים שבין אדם למקום. אבל לזה צריך להגיע כל אדם באופן פרטי. וכן עם ישראל צריך להגיע למצב הזה של אהבת ה’, נאמנות לה’, הגם שהמצבים הכלליים של עם ישראל יש בהם הרבה מאוד חושך. ולכאורה, כשאדם מתבונן בעיני השכל שלו הוא רואה שהחילוניות שולטת – המתנגדים לתורה ולקדושה המה השולטים, והם המנהיגים פה את כל העם הישראלי היושב בציון בדרכי החילוניות והכפירה. אבל האדם צריך לומר לעצמו: זה הכל הרי ה’ ית’ מכתיב. אין רשות לאדם להרים את ידו, לפתוח את פיו, ללא כח הדוחף מה’ ית’. אז הכל ה’ ית’ עושה.
אז אם הוא רוצה שעם ישראל יעבוד אותו בצורה כזו, ובצרה ובמצוקה כזאת, אז אנחנו צריכים ללמוד להיות נאמנים לו, ולעשות את המירב מצידנו, ולתפקד כך בנאמנות, בשמחה באהבה – לזה צריך להגיע.
המפרשים אומרים מה זה “ויאר את הלילה“? לילה – זה עמוד האש, הכוונה לאש האהבה שבאדם.
“ויט משה את ידו על הים ויולך ה’ את הים ברוח קדים עזה כל הלילה“ – אומר רש”י “היא הרוח שהקב”ה נפרע בה מן הרשעים”, והוא מביא כל מיני ראיות, “הגה ברוחו הקשה ביום קדים”
“ויבקעו המים“ – המים נבקעו לשניים. אומר רש”י, “כל מים שבעולם”. לא רק המים של ים סוף, כל מים שבעולם נחצו. זה מרמז על התיקון הכללי שנעשה פה, שהתענוג צריך להיחצות לשניים. האדם צריך לחצות את הרצון לקבל שלו לשניים. עם חלק אני משתמש, עם חלק אני לא משתמש. למה? לכבוד ה’, למען ה’.
נתפלל ונקוה לה’ ית’ שיתן לנו את הכח לעמוד במשימות הנפלאות הללו. אחר ככלות הן קשות אבל הן נפלאות. זה מרים אותנו למעלה למעלה. לא לחיות בחיי עופר ודומן, לחיות חיים עליונים, כיאה וכיאות לעם ה’, לחיות חיים עניניים.
שבת שירה (שמות טו)
“אז ישיר משה ובני ישראל“. אנו צריכים להתחבר לשירה הזו בכל המצבים שלנו. במצבים מוארים ומורמים זה לא חכמה, אבל דוקא במצבים הכואבים והירודים. “אז ישיר משה ובני ישראל“. אומר הזוהר הקדוש: למה כתוב אז ישיר? אז זה עבר, וישיר זה עתיד, זה תרתי דסתרי, היה צריך להיות כתוב אז שר משה? אומר הזוהר הקדוש: “הצדיקים אומרים שירה לעתיד לבוא”, גם כשנמצאים במצבים ירודים, אבל אומרים שירה מתוך בטחון הגמור שהקב”ה מוליך את האדם הפרטי, את האיש הישראלי ועם ישראל בכללותו, למצבים נעלים ביותר.
טו בשבט
טו בשבט, כידוע, הוא חג הפירות, מרמז על הפירות המתוקים שאנו יכולים לזכות בהם ע”י התורה והמצות.
אוכלים פירות כסמל לדבר, כפי שאומר דוד המלך על ההולכים בדרכי הקדושה: והיה כעץ שתול על פלגי מים, אשר פריו יתן בעתו, ועלהו לא יבול, וכל אשר יעשה יצליח. בע”ה נעשה ונצליח.
(תש”ע).
