בסד
(ג) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר בתודעת האדם, שהרי רצונו יתברך להיטיב לנבראיו, וַיְהִי אוֹר, דבר זה מתרחש בכל יום מחדש, המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית.
(ד) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב. וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחשֶׁךְ: לכאורה, פשוט שהאור יותר טוב מן החושך, וצריכים להבדיל ביניהם. ולשם מה התורה אומרת פסוק זה בכלל? אלא הייתי חושב שהם שוים בחשיבותם, כי יתרון האור ניכר דווקא מתוך החושך, קמ”ל, שהאור עדיף וחשוב מן החושך, כי הוא מטרת הבריאה המוצהרת להיטיב לנבראיו, משא”כ החושך הוא רק אמצעי עזר, ולא מטרה בפני עצמה. וזו משמעות ההבדלה בין האור ובין החושך.
(ה) וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה. כלומר: קבע אותם בתוך סידרי בראשית, כב’ מרכיבים של היממה. כי צריכים את שניהם.
וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד: מושג שלישי: א) אור וחושך. ב) יום ולילה. ג) בוקר וערב. כולם באים להצביע על ב’ ההפכים של רחמים ודין בנפש האדם, שהם חייבים להיות, בכדי להפרות ולהרבות אחד את השני.
(ו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם:
בימי קדם ראו ברקיע מֵעֵין משטח פרוס מלמעלה שבו הכוכבים נעים במסלולם. בתנ”ך מדמים לפעמים את השמים ליריעה או לאוהל: “נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה”, “וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשָׁבֶת”. השורש של המילה רָקִיעַ קשור לדברים שטוחים: רקיעה ברגליים היא רמיסה והשטחה, ומכאן דריכה בכוח, וריקוע הוא מתכת שטוחה ומרודדת – ‘ריקועי זהב’, ‘ריקועי נחושת’.
(ז) וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי כֵן:
הרקיע הוא בידול בין מים עליונים למים תחתונים. אומרים חז”ל: אין מים אלא תורה, שנאמר “הוי כל צמא לכו למים”. יש הבדל בין תורה עמ”נ לקבל, לבין תורה עמ”נ להשפיע. תורה עמ”נ לקבל – היא תורה אגואיסטית, היא עלולה להיות גם תורה אלימה, שמי שאינו מסכים לדעתי, יש לי את ההצדקה לקרוע אותו כדג. אבל תורה עמ”נ להשפיע – היא תורה אחרת לגמרי, שלא עמ”נ לקבל פרס, אלא תורה של אהבה וכבוד הדדי וסובלנות. יחד עם הקפדה על ההלכה, גם הקפדה על כבוד הבריות, והכלה של כאלו שאינם מקיימים את ההלכה.
(ח) וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי:
שמים – אש ומים, ב’ הפכים, יראה מצד אחד, ואהבה מצד אחר. שמחה גדולה מצד אחד, ומרירות ועצבות מצד אחר. נשמה וגוף, מחייבים אותנו לתת מקום לב’ הפכים בחיינו. הליכה עם ערך אחד בלבד נחשבת לקליפה וטומאה, ולא תצליח, כי בכל מקרה האדם מתעלם מצד אחד של אישיותו.
(ט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי כֵן:
(י) וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב:
זה שהמים נקווים אל מקום אחד, יוצר ב’ מציאויות באישיות האדם: מציאות של מים, ומציאות של יבשה. דהנה יש ב’ זמנים בחיינו, זמנים לחים וזמנים יבשים. יש זמנים שאנו מלאי אנרגיה וטעם בחיים, ויש זמנים של יובש. יש לדעת שב’ הזמנים הללו, שניהם באים מצד הבורא, ולא שהחיים האנרגטיים באים מן הבורא וחיי היובש באו בגלל התנתקות מן הבורא, אלא הכל בא מן הבורא. וסיבת הדבר – כי יתרון האור ניכר דווקא מתוך החושך, לכן אהבתו הגדולה של הבורא מארגנת לאדם מצבים של יובש בחיים, חוסר טעם בחיים, בכדי שתתרקם אצלו ערגה וגעגועים לבורא עולם, לחיים של משמעות, לאנשים של צורה ותוכן. לכן, ליבשה קרא ארץ, מלשון רצון, כי בזמן היובש מתרקם באדם רצון וגעגוע.
“למקוה המים קרא ימים” – מצבים מאירים כמו ימים. משא”כ מצבי היובש הם כמו לילות.
