בס”ד
בפרשת אמור כתוב: “ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרנים סולת תהיינה חמץ תאפנה ביכורים לה’” (ויקרא, כ”ג, י”ז). “ממושבותיכם תביאו לחם תנופה” – מדובר על המנחה החדשה שמביאים מהתבואה החדשה, היא מנחת חיטים שמקריבים בחג השבועות. מדוע התורה מכנה את זה בשם “לחם תנופה”? אומר רש”י: “לחם תרומה המורם לשם גבוה”. ז”א שזה מופרש לשם גבוה מצד זה שהקב”ה ציוה על זה. אנו לומדים שמדובר על עניין הכוונה. כלומר – בזמן שהאדם מכוון שהוא רוצה לגרום נחת רוח לבורא, זה נבחן שזה מורם לשם גבוה. הזוה”ק מוסיף: עניין של תנופה – שהאור צריך להאיר ממטה למעלה. כלומר, מהתחתון לעליון. יש עניין שאורות האלוקות לא יאירו באופן ישיר, ע”י המשכה ישירה, אלא איפכא מסתברא – דווקא האדם צריך לדחות את האור. ע”י זה שהוא מוכן לוותר על אור ה’, הגם שיש בזה תענוג גדול, אזי מאירה לו הארה.
“ממושבותיכם תביאו לחם תנופה” – ולא מחוץ לארץ. חוץ לארץ זה בחינת כלים דקבלה. מהשליטה של הכלים דקבלה אי אפשר לעשות הנפה. “שתים” – צריכים להביא שתי לחם, ימין ושמאל. “שני עשרנים סולת תהיינה חמץ תאפנה” – מהי הנקודה כאן, שזה צריך להיות דווקא חמץ? הנקודה היא שניתן כבר לתקן. הרי החמץ מרמז על יצר הרע. הפשט הוא שאחרי קבלת התורה אזי יכולים כבר לתקן את היצר הרע. לכן, הרמז לכך הוא ששתי הלחם נאפים חמץ. “ביכורים לה'” – “ראשונה לכל המנחות”, אומר רש”י.
“והקרבתם על הלחם שבעת כבשים תמימים בני שנה ופר בן בקר אחד ואילים שנים יהיו עולה לה’ ומנחתם ונסכיהם אשה ריח ניחוח לה’” (שם, פס’ י”ח). מה זה “על הלחם“? אומר רש”י: “בגלל הלחם, חובה ללחם”. “שבעת כבשים תמימים בני שנה” – זה מרמז על ז’ הספירות חג”ת נהי”ם. “ופר בן בקר אחד ואילים שנים” – א”כ, בנוסף לשבע, עוד שני אילים ופר אחד – זה עשר, כנגד עשר ספירות, “יהיו עולה לה’“.
בנוסף לכך: “ועשיתם שעיר עיזים אחד לחטאת ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים” (שם, פס’ י”ט). שעיר – שערות מרמזות על הרצונות דקבלה, כידוע. מלשון סוער. אדם סוער כשהוא מתאוה לקבל. א”כ, זה בשביל חטאת. רש”י מחלק ואומר: שבעת הכבשים ושני אלים ופר באו בגלל שני הלחם, ושעיר עיזים לחטאת, שני כבשים בני שנה לזבח שלמים – זה דבר נפרד.
“והניף הכהן אותם על לחם הביכורים תנופה לפני ה’ על שני כבשים קודש יהיו לה’ לכהן” (שם, פס’ כ’). אומר רש”י: “מלמד שטעונים תנופה מחיים”. ז”א – מניפים אותם חיים. הכוונה היא: כפי שאמרנו, כל עניין ההנפה שיש בקורבנות באה להראות: א) שזה צריך להיות על מנת לעשות נחת רוח לה’, ממטה למעלה, מהתחתון לעליון. ב) שכל האור מאיר רק בצורה כזאת של דחייה.
“וקראתם בעצם היום הזה, מקרא קודש יהיה לכם, כל מלאכת עבודה לא תעשו, חוקת עולם בכל מושבותיכם לדורותיכם” (שם, פס’ כ”א). “וקראתם” – מה צריכים לקרוא? “כל מלאכת עבודה לא תעשו…“. משמע מפה, שכאילו קוראים, מודיעים בציבור על עניין של שביתת מלאכה בחג השבועות, שאסור לעשות מלאכה. בכל החגים אסור לעשות מלאכה מטעם השלמות הגדולה שמאירה בנפשות ישראל. ממילא, לא שייך לעשות מלאכה, כי כל מלאכה מורה על חסרון. חוץ מאשר מלאכת אוכל נפש. כל מה שנוגע לאוכל, כן אפשר לעשות.
צריך להבין: מה ההבדל בין שבת ליום טוב? למה בשבת אסור לעשות מלאכת אוכל נפש וביום טוב מותר לעשות? באופן כללי – יום טוב זה מוחין דנשמה. מוחין דנשמה זה אור הבינה, בחינת “כי חפץ חסד” דבינה. זה מורה על האוכל מבחינה רוחנית. לכן הותרה מלאכה ביום טוב, מפני שהתחתונים באמת צריכים לדאוג לתקן את עצמם בבחינת חסדים דבינה באור הנשמה. מה שאין כן, שבת – זה נקרא מוחין דחיה. מוחין דחיה זה התגלות המלך, זה בחי’ אתערותא דלעילא, שזה לא שייך לתחתונים. לכן אסור לעשות מלאכה. ז”א – תיקון הבריאה שייך לתחתונים – זה יום טוב. מטרת הבריאה שייכת לעליון.
עוד אומרת לנו התורה הקדושה: “ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקוצרך ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם אני ה’ אלוקיכם” (שם, פס’ כ”ב). עניין של מצוות פאה, פאת השדה – פאה זה נקרא צד. ז”א, אסור לגמור לקצור את כל השדה עד הסוף. צריך להשאיר משהו בצד. “ולקט קצירך לא תלקט” – שיבולים שנופלות בשעת הקצירה, “לעני ולגר תעזוב אותם”. העניין של פאה מרמז על מלכות שמים. גם עניין של עני מרמז על מלכות שמים. כביכול יש ביניהם השתוות. כי המלכות שמים באדם היא הרי ענייה ודלה. אין באדם תאווה גדולה מצד הטבע שלו לקבל מלכות שמים, להשפיע ולתת. לכן היא נקראת ענייה ודלה, וזה מצריך עבודה רבה.
אם כן, כל העניין שמשאירים את פאת השדה, כל זה מרמז על הבחינה הזאת של מלכות שמים, שהאדם צריך להשאיר. כל דבר ודבר שהאדם ניזון ממנו, צריך להשאיר משהו, לרמז, שהוא לא בעל הבית, הוא לא לוקח כל מה שמתחשק לו. ההשארה הזאת מרמזת שיש בעל הבית והוא כפוף לו. גם “פאת” בגימטריה קטנה יוצא שלש עשרה, כמניין אהבה, שזה מרמז על עניין של אהבת הזולת. והבחינה הזאת באדם, היא ענייה, לכן צריך לדאוג לכך שישאר ממנה משהו. בעיקר מדברים מהחיטים, מהמזון של התורה, מההארה שהאדם נהנה מהתורה, שישאיר מכל הארה בחינה כזאת שתבנה את המלכות שמים ואהבת הזולת אצלו (תשעב).
