בס”ד
בפרשת השבוע, פרשת “אחרי מות”, פרק י”ז, כתוב: “וידבר ה’ אל משה לאמר, דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל ואמרת אליהם זה הדבר אשר ציוה ה’ לאמר: איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה”. מדובר פה על קורבן. “במחנה” – הכוונה מחוץ לעזרה, או “מחוץ למחנה” – בכלל לגמרי מחוץ למחנה.
“ואל פתח אוהל מועד לא הביאו להקריב קורבן לה’ לפני משכן ה’ דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת האיש ההוא מקרב עמו”. “דם יחשב” – אומר רש”י: “כשופך דם האדם שמתחייב בנפשו”. מהי הסיבה? מדוע דבר זה הוא כל כך חמור? למדנו כך: עניין של שחיטה, של הקרבת קורבן, הכוונה שהאדם צריך לזבוח את בחינת הבהמיות שלו, לשחוט את הרצון לקבל שלו. אבל צריך לעשות את זה באוהל מועד. אוהל – הוא מלשון מאהיל, מאהיל על הטומאה, כלומר – עניין של הסתרה. מועד – הוא מלשון התוועדות. משמעות הדבר היא, שהאדם עובד את השי”ת באמונה, מאמין למעלה מהדעת שהשי”ת הוא הטוב והמטיב ועובד אותו במסירות נפש, וע”י זה נוצר עניין של התוועדות עם השי”ת. ובקצרה, המושג “אוהל מועד” מורה על העבודה בעל מנת להשפיע.
ובכן, יכולה להיות מציאות שהאדם שוחט את הבהמיות שלו, זאת אומרת שהוא מוותר על עניין הרצון לקבל, על שימוש ברצון לקבל, אבל כל הויתור הזה שהוא מוותר, כל הזביחה הזאת שהוא זובח את הבהמה שלו, זה בכדי שהקב”ה אח”כ ישפיע לו כל טוב. אם כן, זה נבחן שהוא שחט את הבהמה בחוץ, מחוץ לאוהל מועד. הוא לא הביא את הבהמה להקריב קורבן לה’ שיהיה באמת לשם שמים, אלא זה כמין דבר הנעשה בעורמה. אדם שוחט את הבהמה, אך בשביל מה? בשביל שהקב”ה אח”כ ישלם לו. לכן “דם יחשב לאיש ההוא, דם שפך”. איזה דם? דם של עצמו. ז”א – הוא מתחייב בנפשו. מבחינה רוחנית, הוא כאילו הורג את עצמו, מבחינת “רשעים בחייהם קרויים מתים”, “ונכרת האיש ההוא מקרב עמו”.
“למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זובחים על פני השדה והביאום לה’ אל פתח אוהל מועד אל הכהן” – כלומר, אל מידת החסד, “וזבחו זבחי שלמים לה’ אותם”. זאת אומרת: לרוב מדובר על אנשים רציניים, אנשים שעובדים על עצמם, אנשים שעושים מעשים של עבודה לכאורה, מצמצמים את השימוש ברצון לקבל וכו’, אך ישנה מציאות שהאדם עושה את כל העבודה הגדולה הזאת על מנת לקבל. על כך כתוב שהזבח הזה שהאדם זובח, זה לא מספיק שהוא זובח מבחינת המעשה, אלא צריך לראות שהזביחה תעשה באוהל מועד.
“וזרק הכהן את הדם על מזבח ה’ פתח אוהל מועד והקטיר החלב לריח ניחוח לה'”. עניין זריקת הדם, פירושו: הדם זה התענוג, כפי שכתוב: “כי הדם הוא הנפש”. כלומר – את כל התענוג הבהמי צריך לזרוק על המזבח, מזבח ה’. “והקטיר החלב לריח ניחוח לה'” – הכל צריך להיות על מנת להשפיע. לא יחשוב האדם שאם הוא עושה איזה מעשה של הקרבה אז כבר “שלום עליך נפשי”. אלא הכל הולך אחר הכוונה. אם הוא מכוון על מנת לקבל, זה כבר לא טוב.
“ולא ויזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם. חוקת עולם תהיה זאת להם לדורותם”. מה זה “לשעירים”? לשדים. מהו העניין של שדים? כל עניין של שדים ורוחות וכשפים, הכוונה שהאדם ממשיך ג”ר דחכמה. ז”א – האדם עושה מעשה של הקרבה, אבל הוא מצפה ע”י זה לקבל אורות גדולים של אלוקות. זה בחינת רוחות ושדים – שעירים. למה זה נקרא שעירים? כמו שעשו הוא איש שעיר, שכלי הקבלה מכונים שערות, שׂ’ ו- ס’ מתחלפות, שערות כמו סערות, שכלי הקבלה הם סוערים כל הזמן, שרוצים לקבל את המילוי שלהם. שד – בחילוף אותיות נקרא דש. זה כמו המושג של “דש בפנים וזורע בחוץ”, שמרמז על עניין בגשמיות שגם כן האדם חושב רק על התענוג שלו, ולא רוצה שיהיו לו תולדות. כפי שכתוב בבניו של יהודה – ער ואונן, שלא רצה שאשתו תתעבר “שלא יכחיש יופיה”. ז”א – הכל רק בשביל להנות. זה גם כן מרמז על עניין של הוצאת זרע לבטלה, שהוא עניין של המשכת ג”ר דחכמה מבחינה רוחנית, שהאדם חושב רק על התענוג והרצון לקבל, ולא על להשפיע נחת רוח לה’.
“חוקת עולם תהיה זאת להם לדורותם” – שצריכים לשמור את העניין הזה, שזביחת הקורבנות היא צריכה להיות דווקא באוהל מועד. זה צריך להיות חוק – “חוקת עולם תהיה זאת להם”. “זאת” היא בחינת האמונה בה’, ההליכה למעלה מהדעת, עבדות ה’ למעלה מהדעת, היינו על מנת להשפיע נחת רוח לה’, זה צריך להיות חוקת עולם, לתמיד – “לדורותם”.
לאחר מכן התורה שבה וכופלת את הדברים: “ואליהם תאמר איש איש מבית ישראל ומן הגר אשר יגור בתוכם אשר יעלה עולה או זבח, ואל פתח אוהל מועד לא יביאנו לעשות אותו לה’ ונכרת האיש ההוא מעמיו”. רש”י אומר: “לחייב על המקטיר איברים בחוץ כשוחט בחוץ”.
לאחר מכן התורה נכנסת לעניין של אזהרה מאכילת דם: “ואיש איש מבית ישראל ומן הגֵר הגָר בתוכם אשר יאכל כל דם ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם והכרתי אותה מקרב עמה”. גם כאן מופיע אותו רעיון. כי מהו הדם? – “כי הדם הוא הנפש”. המשמעות היא שהאדם רוצה להנות בכלי הקבלה שלו לתועלת עצמו. אנו מוזהרים על עניין של אכילת דם ולכן אנו צריכים למלוח את הבשר וכו’… כלומר, כל התקנות שתוקנו בכדי שהדם יתמעט. מה הנקודה כאן? כיוון שהדם הוא הנפש, ז”א – כל התענוג שיש בבשר, זה רמז לכך שהאדם צריך לתקן את כל חייו שיהיו על מנת להשפיע נ”ר ליוצרו. לכן אנו מוזהרים על אכילת דם. כי בזמן שהאדם ניזון מהתענוג הגדול הזה, אזי כבר לא יכול לכוון על מנת להשפיע, אלא בהכרח מקבל לתועלת עצמו.
רש”י אומר: מה זה “ונתתי פני”? “פנאי שלי. פונה אני מכל עסקי ועוסק בו”. אפשר גם לומר: “פני”, זה מלשון פנים. מהם הפנים של הקב”ה? מהי בחינתו של השי”ת? בחינת רצונו להטיב לנבראיו זה הפנים שלו. “ונתתי פני” – הכוונה היא שדווקא מתוך זה שאני רוצה להטיב לו, לכן אני מכרית אותו – “והכרתי אותה מקרב עמה”. דווקא מפני שאני רוצה להטיב לו אזי אני מכרית אותו כדאי שלא יוסיף לפגום, שלא יוסיף להשחית ולהתנתק מהקב”ה.
מסבירה התורה: “כי נפש הבשר בדם הוא” – שמה האור, שמה התענוג, “ואני נתתיו לכם על המזבח“. אומר רש”י: “כי נפש הבשר של כל בריה בדם היא תלויה ולפיכך נתתיו על המזבח לכפר על נפש האדם. תבוא נפש ותכפר על הנפש”. “לכפר על נפשותיכם כי הדם הוא בנפש יכפר“. לכן יש עניין של זריקת הדם על המזבח.
“על כן אמרתי לבני ישראל כל נפש מכם לא תאכל דם. והגֵר הגָר בתוככם לא יאכל דם” – וזאת מהסיבה שאמרנו. אפשר להגיד גם רמז: “אדם” כידוע בגימטריה זהו השם מ”ה. אם מורידים את הא’ מהאדם נשאר דם. על מה מרמזת הא’? על אלופו של עולם. ז”א, כאשר האדם מוריד, מנתק את הקשר עם השי”ת, אכפת לו רק מהתענוג, אזי זה כבר לא נחשב ל- אדם, אלא ל- דם. אפשר גם להוסיף, שהא’ עצמה מרמזת כידוע על עניין צמצום ב’, שבא’ ישנם שלשה חלקים: י’ העליונה – אלו הם כלים דהשפעה, גלגלתא ועיניים. י’ התחתונה – אלו הם כלים דקבלה, אח”פ. והקו באלכסון – מרמז על הניתוק שיש בין שניהם, שלא משתמשים בכלים דקבלה אלא רק בכלים דהשפעה. ממילא, אם מורידים את הא’, זה אומר שכן רוצים לשמש בכלים דקבלה.
לאחר מכן, התורה מזהירה על עניין כיסוי הדם: “ואיש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכיסהו בעפר”. צריכים לכסות את הדם. גם זה מרמז על עניין שצריך למעט בתענוג. שופכים את הדם. הדם לא צריך להיות מגולה. כי הדם הוא הנפש. הנפש, דהיינו – אור האלוקות, לא צריך להיות מגולה. כמו בחינת “הצנע לכת עם ה’ אלוקיך”, שלא יהיה אור ה’ מגולה, אלא יהיה מכוסה. עניין עפר, כידוע, זו בחינה נמוכה. ז”א שהאדם צריך לעבוד את ה’ תמיד בבחינה הנמוכה. לא לחפש את התענוג הגדול, אלא לחפש רק את העבודה ואת הנאמנות למלך. “כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא, ואומר לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו כי נפש כל בשר דמו היא, כל אוכליו יכרת”.
אחרי כן, התורה מזהירה על עניין אכילת נבילה וטריפה, דהיינו, מה שלא נשחט כראוי: “וכל נפש אשר תאכל נבלה וטריפה באזרח ובגר וכיבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב וטהר“. גם כאן צריך לומר אותו רעיון. השחיטה עצמה, מה משמעותה? זהו תיקון של העוף או של הבהמה. השחיטה נעשית בעורקים המרכזיים שבגרון. ע”י השחיטה מתנתק הקשר בין הראש לגוף והבהמה מתה. ז”א, גם כאן אותה הנקודה, שהשחיטה מפסיקה את הדם הזורם לגוף והדם יוצא לחוץ, וזה מפני איסור הדם שעליו דיברנו. אבל עופות או בהמות שלא נשחטו או שלא נשחטו כראוי, נמצא שיש פה פגם בעשיה הזאת שתפקידה שדמה של הבהמה יצא לחוץ, ולכן זה פסול. “ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ ונשא עוונו“.
נמצא, שיש כאן כמה וכמה מצוות שבין כולן יש קשר, לכולן שורש דומה. המצווה הראשונה תהיה איסור שחיטה או זריקת הדם או הקטרת איברים מחוץ לאוהל מועד. “על פני השדה” – זה נקרא שזובחים לשעירים. אלא הכל צריך להיות באוהל מועד. מצווה נוספת היא איסור אכילת הדם. אח”כ עניין של כיסוי הדם. אח”כ עניין של איסור אכילת נבילה וטריפה. מי שכן אוכל נבילה וטריפה צריך לכבס בגדיו, צריך להיטהר. “וכל נפש אשר תאכל נבילה וטריפה… וכיבס בגדיו” – צריך לתקן את כליו, את בחינת האור חוזר שלו, “ורחץ במים”. בקיצור – צריך טהרה. ואם לא יכבס… ונשא עוונו”. רש”י אומר: “ונשא עוונו – אם יאכל קודש או יכנס למקדש חייב על טומאה זו ככל שאר טומאות (תש”ע).
