בסד
נאמנות קיימת כאשר השני מהווה ערך בפני עצמו.
אם בעל קשור לאשתו, רק מטעם וכאשר היא מספקת לו את צרכיו, אין זו נאמנות, כי ברגע שתפסיק לספק לו את צרכיו, כבר יחשוב על אחרת. או ברגע שימצא מישהי שתספק את צרכיו בצורה טובה יותר, כבר הקשרים שלו עם הראשונה יהיו מוטלים בספק, א”כ ודאי שאין זו נאמנות, אלא רק בזמן שמעריך את אשתו ללא קשר למה שמספקת לו, מטעם שהיא אישיות חשובה בפני עצמה, אז תיתכן נאמנות. א”כ נאמנות ואהבה שאינה תלויה בדבר הם דבר אחד. נאמנות ואמונה הם דבר אחד, כי בזמן שאדם מאמין בחשיבותה של אשתו, א”כ גם בזמנים קשים הוא נשאר נאמן לה, למעלה מהדעת, ואינו חושב לעזוב אותה.
כמו”כ בין חברים, וכמו”כ בין תלמיד לרבו, ובכל התקשורות האנושיות. מה שאנו רואים לנגד עינינו הוא סוג של זנות, כלומר: רק כאשר משתלם לי אתה חבר שלי, או רק כאשר משתלם לי אתה רב שלי, אם אתה מספק את הסחורה, אתה הרב שלי, אבל ברגע שאין אתה מספק את הסחורה, אחפש לי רב אחר. כל זה דבר מכוער ביותר, המצביע על התרחקות מדרך היהדות שמבקשת מן האדם נאמנות אמיתית, כלומר אהבה. התקשורות האנושיות בימינו אינן כאלה, ולכן הכל נזיל לחלוטין, גירושין באחוזים עצומים, בתי מדרש מתפרקים, מפלגות מתפרקות, אין אדם בטוח באף אחד שאיתו, כי הכל בנוי אך ורק על אהבה עצמית, ועל נאמנות טוטאלית לעצמי. כל זה נגד היהדות לחלוטין.
אם יש קשר לשני, לבורא, לתורה רק כשזה משתלם, הרי זו זנות, כשימוש בגופה של אשה ללא התייחסות לאשה עצמה, ללא כבוד ואהבה לאשה עצמה, שהיא פעולה משפילה ומדכאת. כך גם התייחסות לבורא ולתורה רק לשימוש צרכי האגואיסטיים. וא”כ אין כאן נאמנות לא לתורה, ולא לבורא עולם.
נמצא איפה, שנאמנות היא מושג על טבעי, כי רק השי”ת יכול לתת לאדם את הטהרה הזו, לעלות מעל הצרכים והאינטרסים של עצמו, ולראות את החשיבות של השני עד נאמנות ואהבה אליו. ובאופן טבעי, לא שייכת נאמנות כלל ועיקר, חוץ מאשר לעצמי.
