בס”ד
הזהר הקדוש אומר כלל: בעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא. ע”י מעשה שלמטה מתעורר מעשה שלמעלה.
זהו חוק כללי להבנת כללות המצוות, לתפישת חשיבותן, ע”י שאדם תוקע בשופר למטה בעולם הזה מתעורר שופר העליון בעולמות העליונים, וגם שם האדם עושה את פעולתו החשובה.
וכיון דלתתא אתערו רחמי, הכי נמי לעילא אתער שופרא אחרא עילאה, ואפיק קלא דאיהו רחמי, ואתערעו קלא בקלא, רחמי ברחמי. ובאתערותא דלתתא, אתער הכי נמי לעילא. הסולם: וכיון שנתעוררו הרחמים למטה, התעורר גם כן למעלה שופר אחר עליון, ומוציא קול שהוא רחמים, ונפגשים קול בקול, רחמים ברחמים, כי בהתעוררות שלמטה, נתעורר גם כן למעלה (זה”ק תצוה צ”ב).
צריך להבין: איך מעשה המצוות עובד? איפה זה למטה, ואיפה זה למעלה? היכן הם העולמות העליונים?האם הם נמצאים אי שם בשמים, או מעל השמים? ומדוע צריכות להיות מערכות למטה ומערכות למעלה?
“רצה הקב”ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר: ה’ חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר”. מפרש בעל “הסולם” זצ”ל: “לזכות” מלשון זיכוך, פעולת המצוות אמורה לזכך אותנו, א”כ יש להבין: איך פעולה של תקיעה בשופר מזככת אותנו? בשלמא כאשר אדם עושה מעשה חסד עם חבירו, ברור ומובן שזה מזכך את האהבה העצמית שלו, אבל איך פעולה של תקיעה בשופר עושה זאת? ומה ההיגיון המונח בציווי התורה לתקוע בשופר?
יש לדעת שהעולמות העליונים והעולמות התחתונים אינם נמצאים בשמים, אלא נמצאים בנפש האדם ובאישיותו. נפש האדם מקורה בהשי”ת עצמו, חלק אלוק ממעל, שבפנימיות האדם, ובכדי להתגלות במצב של עולם הזה, היא עוברת הרבה מצבים רוחניים אשר נמצאים בין השי”ת לבין העולם הזה. מצבים רוחניים אלו הם כמו סולם בעל שלבים רבים, ובשלבים הללו פוסעת הנפש, הולכת ויורדת עד שמגיעה לעולם הזה. מה מהותם של השלבים? ערכים של אהבת השם ואהבת הזולת או ערכים הפוכים. ככל שהנפש יורדת משמעות הדבר שיש בה יותר אהבה עצמית ופחות אהבת השם, עד שמגיעה למצב המכונה העולם הזה, שהוא שיא הריחוק מהשי”ת, מטעם שהנפש נמצאת במצב של אהבה עצמית המירבית. ואח”כ באמצעות התורה והמצוות הנפש אמורה להזדכך, ולעלות בשלבי הסולם חזרה ממטה למעלה, כלומר לקנות יותר אהבת הזולת ופחות אהבה עצמית.
נפש האדם נרשמת מכל המדרגות הרוחניות הללו שבהן עברה, הכל נמצא בתת מודע של האדם. המטרה היא – לגלות ע”י התורה והמצוות בתוך נפש האדם, את השלבים הרוחניים שבהם עברה נפשו, ולהפוך אותם לשולטים בחייו. במקום שהעולם הזה ישלוט באדם, שהעולם העליון ישלוט באדם. במקום שמושגים של אהבה עצמית ישלטו באדם, שמושגים של אהבת אלקים ואדם ישלטו באדם.
השופר: בגשמיות אנו רואים אותו – קרן שפיה צר וראשה רחב. ומהו בעולמות העליונים? אומר האר”י הקדוש כלל: כל העולמות עשויים כעין חותם ונחתם, כלומר, הכל בנוי באותה צורה ובאותה תבנית, כי המציאות בעולם הזה נחתמת מן העולם העליון. כך ברא הקב”ה את המציאות הכבירה הזו – מערכת מסועפת שהעליונה מחתימה את התחתונה. כל המערכות שאנו מכירים כאן, נמצאים כבר בעולם העליון שבנפש האדם: דומם, צומח, חי, מדבר, מערכות חברתיות כלכליות רפואיות, טכנולוגיות חדשות וכו’, הכל בא משם.
קרן זו היא בסימן הפסוק “מן המיצר קראתי י”ה, ענני במרחב י”ה“. העולמות כולם נעשו בסוד השיתוף דמדת הרחמים בדין. מידת הדין היא הרצון לקבל שיש באדם, מידת הרחמים היא הרצון לתת. מידת הדין היא אהבה עצמית, מידת הרחמים – אהבת הזולת. מידת הדין היא הנפש הבהמית, מידת הרחמים הנפש האלוקית. כאשר אדם מרגיש חסום עם האהבה העצמית שלו, נבחן שנמצא במיצר, נמצא בעולם צר, כאשר רואה רק את עצמו, ואינו רואה את האחרים, מזה נובעות כל הצרות המחלוקות המריבות והמלחמות, לכן זה נחשב לדין. במצב כזה אדם צריך לקרוא להשי”ת, והוא ברחמיו מגלה את מידת הרחמים שיש באדם, כי בכל אדם יש גם נפש אלוקית. מידת הרחמים הזו נבחנת ל”מרחב”, כלומר לעולם רחב שבו האדם מסוגל לראות גם את זולתו.
התקיעה בשופר משמעותה קריאה של האדם להשי”ת מן המיצר, להוציאו אל המרחב.
התקיעה בשופר הגשמי צריכה לעורר את השופר הרוחני שבנפש האדם, כי “בעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא” (במעשה שלמטה מתעורר מעשה שלמעלה). כי אם יש שופר בגשמיות, יש גם שופר בנפשיות, והוראת התורה “יום תרועה יהיה לכם”, הוא לעורר את השופר שבכל מדרגות הנפש של האדם. שופר – שפרו מעשיכם. הנטיה של הנפש האלוקית של האדם לתעל את מצוקות הנפש הבהמית לכוון הנפש האלוקית, מעולם צר לעולם רחב, זו נקראת תקיעה בשופר, ב’ המצבים של דין ורחמים מתחברים בתקיעת הלב לשוכן מרומים, שירחם על עמו ישראל, ויביאם לשיפור מה שצריך לשפר.
התקיעה בשופר צריכה לבלבל את השטן. השטן הוא האהבה העצמית של האדם, היא זאת שמשטינה ומקטרגת ומקלקלת את תשתית החיים של האדם.
“נתקע ביבמתו” (יבמות נ”ד ע”א). תקיעה משמעותה חיבור, כפי שמכניסים תקע לשקע. ע”י צעקת הלב של האדם מן המיצר, נוצר החיבור בינו לבין הבורא. הבא ליטהר מסייעין אותו, בנשמתא קדישא. קול התקיעה הגשמי, עם הכוונות הנכונות של התוקע ושל השומעים, אמור לפעול – לעורר את השופר במצבי הנפש הפנימיים העליונים של האדם, בתפילה ודרישה – שפרו מעשיכם. ומזה בא השטן לבלבול, כי תקיעה זו קובעת, שמה שעיקר אצלו הוא באמת טפל, ומה שבעיניו טפל הוא העיקר.
קרן של איל – להזכיר את אילו של יצחק.
אברהם – קו ימין, חסד, אמונה, אהבה.
יצחק – קו שמאל, גבורה, יצרים תאוות, הדורשים התגברות, יראה.
יעקב – קו אמצעי, “תתן אמת ליעקב”, האמת היא תמיד באמצע.
סדר התקיעות:
תקיעה – קול פשוט, בחי’ אברהם, להזכיר את מציאותו יתברך שהיא המציאות הפשוטה, כדברי האר”י הקדוש (תחילת עץ חיים): “דע, כי טרם שנבראו הנבראים ונאצלו הנאצלים, היה אור עליון פשוט ממלא את כל המציאות”. פירוש: מציאות האדם היא מסובכת ואינה פשוטה, כי היא מורכבת מיצר הרע ומיצר הטוב, נפש בהמית ונפש אלוקית, אבל המציאות האלוקית היא פשוטה, בלתי מורכבת – הטוב והמיטיב לרעים ולטובים, “אתה נותן יד לפושעים” בלי הבחנות. אחת דיבר אלקים, שתים זו שמעתי.
שברים – בחי’ יצחק, שבירת התאוות והמידות הרעות. זו הסיבה שיצחק נצרך לעקידה, הרמז הוא – לעקוד את כל התאוות והיצרים, לקשור אותם באופן שיהיו מווסתים וממוזגים לפי רצון השי”ת, לכן השופר דווקא מקרן של איל. איל לשון תוקף, כמו “ואת אילי הארץ לקח”. תוקף ההתנגדות של האדם לתאוות ולמידות הרעות.
תרועה – בחי’ יעקב, גם ענין של שבירה (“תרועם בשבט ברזל”), אלא שבירה יותר גדולה משברים, כי שברים היא שבירה לג’ חלקים, באופן שיתגלה המלך באדם בג’ אופנים של נשמה רוח נפש, במחשבה בדיבור ובמעשה. ותרועה היא שבירה לט’ חלקים, כנגד ט’ ירחי לידה, לרמז על לידת שנה חדשה בנפש האדם, הזדמנות חדשה ליחסים חדשים בין אדם לחבירו ובין אדם לאלוקיו.
כל סדר צריך להתחיל בתקיעה ולהסתיים בתקיעה, כי מתחילים בימין וגומרים בימין, מטעם שימין ה’ עושה חיל, ימין ה’ רוממה, דהכל צריך להתחיל בחיבור עם השי”ת, ולהסתיים בחיבור עימו.
