בסד
כתיב (במדבר לג, נב): “והורשתם את הארץ וישבתם בה”. וכתב הרמב”ן (עשין שהשמיט הרב מצוה ד): “שנצטוינו לרשת את הארץ אשר נתן הא-ל יתעלה לאבותינו, ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה, ופרט אותה המצוה כולה בגבוליה וכו’, וזו היא שחכמים קורין אותה מלחמת מצוה וכו’. ואל תשתבש ותאמר כי המצוה הזו היא בז’ עממין לבד שנאמר החרם תחרימם, אין הדבר כן וכו’ הרי נצטוינו בכיבוש הארץ בכל הדורות. ואומר אני כי המצוה שחכמים מפליגים בה והוא דירת א”י, עד שאמרו היוצא ממנה כעובד ע”ז וכו’, א”כ היא מצוה הנוהגת לדורות”.
לעומת זאת, הרמב”ם השמיט מצוה זו ולא מנאה במנין המצוות. ובטעם הדבר כתב המגילת אסתר שם: “כי מה שלא מנאה הרב הוא לפי שמצות ירושת הארץ וישיבתה לא נהגה רק בזמן משה יהושע ודוד וכל זמן שלא גלו מארצם, אבל אחר שגלו מעל אדמתם אין מצוה זו נוהגת לדורות עד בוא המשיח. כי אדרבה, נצטוינו שלא נמרוד באומות ללכת לכבוש לנו את הארץ בחוזקה, ומה שאמר הרמב”ן שחכמים הפליגו בשבח דירתה, זהו דוקא בזמן שבית המקדש קיים, אבל עכשיו אין מצוה לדור בה.
וראה שם שהאריך להוכיח דבריו ממה שאמרו בכתובות (קיא ב): “כל העולה מבבל לא”י עובר בעשה, שנאמר בבלה יובאו ושם יהיו”, ואם מצווים אנו לעלות לא”י היאך יש כח ביד נביא לסתור דברי משה אדון הנביאים, הרי אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה וכ”ש לסתור, עיי”ש.
נמצא לדבריו, שבשאלה זו האם מצות ישוב א”י נאמרה רק לזמן שישראל רשאים לשלוט בארצם ביד חזקה או גם לדורות, כבר נחלקו גדולי הראשונים הרמב”ם והרמב”ן.
מבחי’ פנימית, נפש האדם היא ארץ ישראל. ועל השליטה בנפש האדם רבים ומתקוטטים ישראל ואומות העולם, כלומר הנפש האלוקית והנפש הבהמית, הרצון להשפיע והרצון לקבל. והרמב”ן גורס שיש מצווה לישב את ארץ ישראל תמיד, והכוונה שכוחות ישראל שבנפש האדם צריכים לכבוש את תודעת האדם, ולדאוג שהתודעה תהיה מלאה ברצון להשפיע, באהבת אלקים ואדם, באמונה, בענווה, ובכל המידות הטובות שמנו חכמים, הן בין אדם לחבירו, והן בין אדם למקום.
כמובן אנו צריכים להילחם על כך, עם אומות העולם שבתודעתנו, כי הרצון לקבל שבנפש האדם הוא רוצה לשלוט על ארץ ישראל, ולהשליט בה את תרבות העמים, הערבים רוצים להשליט את האיסלם, והנוצרים את הנצרות, אלו הם ב’ ביטויים של הרצון לקבל, הערבים הם בחי’ השפעה ללא קבלה, ואילו הנוצרים הם בחי’ קבלה ללא השפעה, ואילו ישראל הם קו אמצעי, וזה מה שצריך לשלוט. בגשמיות אנו רואים, שבכל מקום שיש קדושה נמצאות שם גם אומות העולם, מטעם שהן רוצות לינוק מהאורות דקדושה לרשותן ולשליטתן.
כל זמן שאומות העולם שבתודעתנו שולטות בנו, כלומר שהרצון לקבל עם כל מאפייניו שולט, אז גם בגשמיות אומות העולם תשלוטנה כאן, ושליטתן תלך ותגבר, תלך ותתחצף. המאפיינים של הרצון לקבל לתועלת עצמית הם: הרצון לתענוג, חוסר התחשבות בזולת, הזלזול בזולת, לשון הרע, הכפשה, העלבה, שנאת הזולת, רצון להתנקם, חוסר יכולת לדון לכף זכות, חוסר יכולת לכבד ולהכיל כל אדם, אלימות כנגד כל החלשים, כנגד נשים, כנגד להט”ב וכו’.
אמנם הישיבה הפיזית בכל חלקי ארץ ישראל חשובה, הקמת ישובים חשובה, אבל לעולם לא נוכל לפתור את הסכסוך בינינו לבין הערבים, ולעולם לא נוכל באמת לשלוט בארץ ישראל, עד שזה לא יקרה בנפש של כל אחד ואחת. שכל מה שמתרחש בחוץ הוא שיקוף של מה שקורה בפנימיות תודעתנו.
אמנם רוב מישבי ארץ ישראל במסירות נפש בטוחים בזכות מסירות הנפש שלהם ורובם גם שומרי תורה ומצוות, אבל בודאי שאין זה מספיק, כי הקב”ה רוצה כאן “ואהבת לרעך כמוך”, במלוא מובן המילה, החל במשפחה וכלה בכל עם ישראל, גם אנשים שדעתם הפוכה מדעתך, וכלה בהתנהגות אנושית גם כלפי אומות העולם. “ואהבת לרעך כמוך” הוא מבחן ל”ואהבת את ה’ אלקיך”, אם אין את זה, אין גם את זה.
גם חזון ארץ ישראל השלימה אינו ריאלי כלל, עד שלא נכבוש את ארץ ישראל בפנימיותנו. ולא יעזרו לנו לכל זה, לא ישובים, לא טנקים, ולא כוחות הבטחון, כי השי”ת זימן לכאן מיליוני ערבים, ואין זה ריאלי כלל להתעלם מהם, ולהשתלט עליהם.
בורא העולם רוצה את העבודה הפנימית שלנו, ולכן אינו מאפשר את ארץ ישראל לזכותינו, למרות שהיה יכול לעשות זאת בקלות, בתהליך שיבת ציון. אלא רחמנא ליבא בעי, הקב”ה רוצה את תיקון הלב בעיקר, ולא רק את ישוב ארץ ישראל בחיצוניות. כי קיום התורה ומצוות בחיצוניות בלבד, הוא דרגה מאד נמוכה וחיצונית של תקשורת עם בורא עולם, ולא לזה בראנו, אלא בראנו עמ”נ שתדור שכינתו בתוכנו.
ובדיוק כפי שאנו נדרשים לחלוציות ומסירות נפש בבנין ארץ ישראל הגשמית, כך אנו נדרשים למסירות נפש ותעוזה בבנין ארץ ישראל הנפשית, אנו צריכים ללכת בתעוזה רבה נגד כוחות האויב המחבלים אנשי הג’האד הנמצאים בנפשינו, לא לאפשר שום שנאה לזולת, ושום עלבון, ולא להסכים למצב של חוסר אהבה, וחוסר חיבוק, אלא ללכת על קיום “ואהבת לרעך כמוך” במסירות נפש עצומה. וכן ללכת על “ואהבת את ה’ אלקיך, בכל לבבך, ובכל נפשך ובכל מאודך”.
ללכת בארץ טרשים, ולהקים נקודת ישוב בודדה בנפשינו, גם אם נראה שאין שום סיכוי, אבל ישועת ה’ כהרף עין. להזרים מים בארץ טרשים, ואין מים אלא תורה, ולהזרים חשמל, ולבנות בחירוף נפש עוד מאהל, ועוד מאהל בנפשינו, ופרוטה לפרוטה מצטרפת לחשבון גדול.
ולא, אין לנו שום בטחון בשום דבר, שהרי הקב”ה מזהיר בתורתו (ויקרא י”ח):
(כח) וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם:
(כט) כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשׂת מִקֶּרֶב עַמָּם:
(ל) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:
רואים אנו, שאין ירושת הארץ ניתנת לנו ללא שום תנאי, אלא רק אם אנו הולכים בדרכי ה’ כראוי, בחיצוניות ובפנימיות, ולא הארץ תזרוק אותנו מכאן, ולא יעזור לנו שום דבר, כפי שהקב”ה החריב את בית מקדשו כבר פעמיים, עקב זלזול של העם במצוות, ובמיוחד עקב שנאת חינם.
הרמב”ם ז”ל סובר שאין מצוות ישוב ארץ ישראל נוהגת בימינו, רק לעתיד לבוא, מסתכל על הרצוי, כלומר על גמר התיקון, שהוא בלתי אפשרי בימינו, מטעם שאנו עדין באמצע מלחמה ממש. הרמב”ן והרמב”ם והם כעין בית הלל ובית שמאי, שבית הלל עוסקים בבניה גם במצבי ביניים, ובית שמאי הלכה כמותם לעתיד לבוא, מטעם שהם מתעסקים עם הרצוי, ללא התחשבות עם המצוי.
