בסד
כפי מה שאני מגדיל את האלקים בתוכי, כך הוא מאיר לי ומשפיע עלי.
אם נדמה לי שהאלקים הוא עליון ועצום, מעל כל היקום והאנושות, ולכן לא סביר שהוא מעורב במעשינו, במחשבותינו, צריך לדעת שאין הדבר נכון. אלא הבורא שברא את השכלים והרגשות, הוא ודאי בעל שכל ורגש המקיפים את כל היקום, אשר מהווים שורש לכל האנושות, אלא שהוא עצמו מרומם מהם. אבל ודאי שהוא נושא לשכל ורגש במגמת שתילתם בנו, בכדי לאפשר לנו לתפקד בתור ישויות, אשר מסוגלות לקבל אור ותענוג במידה מרובה ורבגונית, וגם להגיע לתיקון של אהבת הזולת, באופן שהתענוג יתלבש בכלים הללו של אהבת הזולת.
וכפי מה שאני מגדיל את השכל והרגש שלי בענינו, כך הוא גדל בתוכי. ע”י ציור ודמיון אני אמור להגיע למצב של הבנה והרגשה בענינו. כך:
- עצימת עינים, נשימות עמוקות. לכוונן את המוח המדמה.
- ריחוף מעל כללות העוה”ז, וציור של ישות מופשטת אשר מלאה אהבה וגעגועים אלינו. אשר מטפלת בכל עניננו 24/7, במלוא תשומת הלב, מחושבן עד דיוק מעורר פליאה. המציאות שלו המתקשרת אלינו, בכל פרשה בתורה, בכל פסוק מן התנ”ך, בכל מצוה ומצוה, כל זה ממלא אותי מושכלות והרגשות אין קץ. כאשר אני נוכח, למרבה הפלא, באין סוף הרבגוניות של צבעי הרגשות השונים הנצבעים בי, וממלאים אותי שמחה גדולה, ולחילופין אפילו בכיות של געגועים אליו יתברך.
כפי מה שאני מגדיל את השכל והרגש שלו בדמיוני, כך ערכו עולה בעיני. גם זה צריך לעשות בעזרת ציור ודמיון, לרכז מחשבה ולהתעמק בשכל שלו, החושב אודותי, ומתכנן צעדי, ומחליט את כל אשר אעבור. עצם זה שאני מזהה שמלך העולם חושב עלי, ומתרגש בקשר אלי, זו התרגשות גדולה עבורי, וזה מגדיל את ההתרגשות שלי.
וכל זה מצד אתערותא דלתתא, ועל האתערותא דלתתא שלי, באה אתערותא דלעילא, כלומר לפי מה שאני חושב בגדלות הבורא, ומתאמץ להרגיש ולהתפעל, ולהתפעם מזה, כך אח”כ האור העליון מתגלה בתודעתי.
כי הבורא הוא לא קמצן, אלא רוצה לתת בהרחבה, גם אין מחסור באור העליון, אלא הוא בלתי מוגבל, והכל רק ממתין להתאמצות מצד האדם עצמו, שיצייר לעצמו את גדלות הבורא. והאדם צריך לחשוב שהכל תלוי בו, ותמיד יקיים “שיויתי הוי”ה לנגדי תמיד”, שזה לכאורה קל, לעורר את עצמו שוב ושוב, להגיע להתרגשות ולכמיהה לאדון העולם.
ולפי רמת ההתרגשות שלי, כך אני צריך לצייר לעצמי את רמת ההתרגשות של הבורא כלפי, כי ההתרגשות שלו יוצרת את ההתרגשות שלי, והן מתחברות זו לזו. אמנם, מצד התחיבויות עבודתי אני צריך ליזום, ולא לחכות לו, לא לחכות לשום דבר, אבל אחר שיזמתי, ועשיתי כל אשר ביכולתי להתרגש, אני צריך לדעת, שזה הוא, ולא אני. וא”כ אני צריך להפגיש אותי ואותו, את הרגשתי ואת הרגשתו.
וזהו “לי יאורי, ואני עשיתיני”, ע”ד הקדושה. כלומר: מצד יוזמת האדם, האדם צריך ליזום את התגדלות האור האלוקי, המכונה יאורי, “ואני עשיתיני”, כביכול ע”י ההתעוררות של האדם, האדם עושה את הבורא, כפי שחז”ל אומרים, אבל מצד האמת, הכל נעשה ע”י הבורא, אלא שזהו לאחר מעשה.
* * *
אבא אחד פנה אלי בקשר לבנו, שנעצר במדינה ערבית ויושב בכלא שם. וכעת הוא עוסק בשחרורו, וצריך להשיג כספים.
אמר לי האבא: אינני יכול להכיל את הצער ואת הדאגה הללו, עוד טיפה אחת של צער ודאגה, ואני קורס, לחשוב שהשכינה כ”כ מצטערת על זה שבניה ובנותיה בשבי בתוך רשות הקליפות, ברצונות מושחתים… הרי זה צער אין סופי, משבר עמוק מאד, וכאב בלתי ניתן להכיל.
גם זו צורה שהקב”ה מסבב, שניזום את הרגשתו, הפעם ממקום הצער והדאגה.
כי כל מה שיש בלב ההורים, יש גם בלב הקב”ה.
