בסד
נשאתי דרשה על השבת במקום מסוים. ומן הון להון הגעתי לנושא של לימוד פנימיות התורה, ועל כך שהסתובבתי בארץ בכל המגזרים, ובשום מקום לא מצאתי שלומדים זאת כראוי, וזו הסיבה לריקבון המוסרי הגדול שפושה בעם, ונתתי כמה דוגמאות אקטואליות על פשעי מין ומוסר וניאוף. הדברים היו מזעזעים.
אנשים שאלו שאלות מדם ליבם, וביניהם הרב של הישוב: מדוע לדבר על הרע, למה לא לדבר על הטוב, הרי יש כ”כ הרבה טוב, למה לא להתמקד בו, לפתח אותו, וממילא הרע יעלם?
התשובה היא שכתוב “שמאלו תחת לראשי, וימינו תחבקני”, וכן אמרו חז”ל: “שמאל דוחה וימין מקרבת”, נשאלת השאלה, מדוע פתיחת המגע בין אלקים ואנשים, או בין אנשים ואנשים צריכה להיות קודם כל שמאל? מדוע בחגים, קודם כל יש את ראש השנה עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים, ורק אח”כ סוכות ושמחת תורה, שיהיה הפוך? והרי ידוע מעולם ההלכה והמדרש, שהימין יותר חשוב מן השמאל, והכהן קודם ללוי, א”כ מדוע לפתוח ברע?
תשובה: “יתרון האור ניכר דוקא מתוך החושך”. אין שום אפשרות להגיע לאור, אלא דוקא ע”י חושך. כי אדם שאינו רעב, אינו יכול להנות מן האוכל, ולכן הוא חייב לדאוג למציאות של רעב אצל עצמו. כמו”כ לגבי האור של התורה, אם אין לאדם חושך, אין האדם מסוגל לקלוט את האור של התורה, אין חיובי קולט חיובי, אלא דוקא שלילי קולט חיובי.
לדעתי, הבעיה היא שאין מספיק הכרת הרע אצלינו, השגיאה היא שדיברתי על הרע במצבים השליליים, אבל האמת היא שהרע במצבים השליליים נובע מן הרע באנשים היותר חיוביים, ולכן הניתוח והכרת הרע צריכה להגיע עד שם, כי אם לא, לא נוכל להבין את שורש הבעיה. דכך אומר הזה”ק, תלמידי חכמים, אלו שעוסקים בתורה, ואינם רוצים לעסוק בחכמת הקבלה, א”כ, הם, שצריכים להיות הנושאים והדברים של השי”ת, נהפכים להפך הגמור. לכן כאשר אנו מתבוננים בעשירון העליון של האנשים הזכים, שלא חטאו ולא פשעו, ונזהרים ומדקדקים בקלה כחמורה, ולעולם לא יבואו לגזל או לניאוף, והם מזהירים כזהר הרקיע, עוסקים כל ימיהם בתורה ובצדקה. אבל, כאשר אנו מעמידים את רצונות התורה הפנימיים, שאדם יגיע לאהבת אלקים ואדם. ואנו בודקים את האנשים הזכים הללו, מתברר שאינם יודעים מזה, וממילא אינם שואפים לזה. כל דבר ששייך לפנימיותם אינם יודעים ממנו, כי לא חונכו להרגיש את עצמם, ולבדוק את הרגשותיהם – האם אני מרגיש יראה מפני המלך הנורא, שכבודו מלא עולם, והוא מנהל את הכל? איך יתכן שאינני מרגיש שום פחד? הלא אני מאמין במציאותו, וא”כ היה ליבי צריך להיות מלא רגש ויראה, ומדוע מפני דברים גשמיים אני כן מתירא? אדם זך כזה מבחי’ המעשים, צריך לבדוק את פנימיותו והרגשותיו גם מבחי’ אהבה. אני ממלא את כל חובותי כלפי אשתי, כפי שכתוב בספר, אבל האם באמת אני אוהב אותה, או אני עושה זאת למען עצמי? אני לומד תורה כל היום כולו, אבל האם באמת אני עושה זאת למען הבורא, האם באמת יש לי קשר חם עם הבורא, או שכל הלימודים הללו הם רק שכל בלבד?
אני מתבונן באנשים הזכים הללו, שהם כמו שמן זית זך, הם שלימים, הם שמחים עם עצמם, הם הולכים כל היום ושרים “אשרינו מה טוב חלקינו, מה נעים גורלנו, ומה יפה ירושתנו”, והם מרגישים טוב מאד באופן כללי בשנות חייהם. מכיון שאין להם רצוי אמיתי, ממילא המצוי שלהם מושלם. הם מקיימים בדקדוק רב את כל מצוות התורה.
אומר רבינו בעה”ס: כל המעגלים האנושיים קשורים אלו לאלו, וכאשר העשירון העליון הזה מקיים את חובותיו החיצוניים, אבל אין לו מושג לגבי החובות הפנימיים, הרי זה זורם בכל המעגלים כולם. זו נעשית הנורמה בכל המעגלים כולם. ממילא הגירושין מתרבים גם בחברה הדתית חרדית, כי כל אחד רוצה ליישם את חובותיו החיצוניים, אבל בקשר למהלכי נפש פנימיים אין לו מושג, אולם זוגיות ללא אהבה לא תחזיק מעמד, גם יחסי הורים וילדים כך, גם יחסי מורים ותלמידים כך. הנוער שמחפש ריגושים וחוויות, אינו קונה יהדות יבשה, היא אינה מעניינת. ממילא המונים נעשים חילוניים, ומגיעים למקומות מאד מרוחקים מדת. שנאת הדת הולכת וגוברת, כי החילונים רואים דת יבשה, היא טפילה בעיניהם. הזלזול בפנימיות גורם בעצם גם להתגברות האנטישמיות בכל רחבי העולם, כמו שאני שונא את היהודי שבתוכי, כך הגויים שונאים את היהודים בעולם. וכו וכו’. נמצא א”כ שהצורה התמימה והנפלאה של העשירון העליון, דהיינו אותם יהודים שעמלים בתורה יום ולילה, ומדקדקים בקלה כחמורה, הצורה הזו כולה תעתוע, כי היא משדרת – אפשר להיות יהודי מצוין גם ללא פנימיות, וממילא משפילה את הפנימיות עד עפר.
אני בסך הכל בעצם מצטט את דברי הזה”ק ודברי האר”י הקדוש בשינוי. אבל שם כתוב דברי גנאי גדולים מאד לאלו שמציגים רק את פשט התורה, ובזה מכערים ומכפישים את התורה הקדושה, והופכים אותה לעפר ואפר. ורבים מהם משתמשים בתורה הקדושה להגדיל את עצמם. ורבים מהם השולטים במרחב הציבורי, גם מכפישים את אלו העוסקים בפנימיות התורה, ואינם מאפשרים להם כניסה למרחב הציבורי, כי הם שונאים אותם.
וכל זה נכון גם בפנימיותי, וגם בחיצוניותי.
מצד שני, “והוי דן את כל האדם לכף זכות”, זהו מהלך אלוקי, עצם השמת הגלות בעם ישראל, זוהי משמעותה של הגלות באופן הפנימי בתוכנו, שעניני קדושה מזולזלים, ועניני טומאה חשובים. ולכן מה ששולט במרחב הציבורי כמו במרחב הפרטי הוא רק חיצוניות התורה, וכדי בזיון וקצף. ואת האדם הפרטי ודאי צריך לדון לכף זכות, להתבונן בנקודה האלוקית שבתוכו. אלא כל דיבורי הזה”ק וענפיו הם רק לגבי העקרונות, ולא לגבי אדם ספציפי.
איך להתיחס לאנשים שמסרבים לשמוע דברי ביקורת נוקבים, אלא רוצים לשמוע רק דברים מאירים ודברי נועם? להתיחס באהבה כמובן, כמו ילדים שרוצים רק חטיפים וסוכריות מתוקות, אבל אין ילדים מסוגלים כלל לסבול מרירות. לכן אינם מסוגלים לסבול את חשיפת התופעות החשוכות שבחברה הישראלית, הם אינם רוצים לשמוע מזה, אלא רק את החיובי רוצים לשמוע.
האם אני צריך בכלל לדבר לפני אנשים כאלו? תשובה: צריך לזהות זאת, ואז מיד לעבור לדבר רק על הצורות המאירות המדהימות של פנימיות התורה, כמו מהי השבת? או פרשת השבוע וכדומה. יתכן שמתוך הארת האור, יסכימו לשמוע גם חושך. המורה צריך לקלוט את התלמידים, ולדבר לפי יכולת קליטתם.
