בסד
אנשי הקודש גמישים לגמרי, אנשי שפאגאט. מסוגלים להתמתח לכל הכוונים. כי הפוקוס הוא על השי”ת, וא”כ השי”ת מעמיד בכל פעם את האדם במצבים אחרים, ואדם צריך להיות מוכן ונכון לכל מצב, ולא להדבק במצב העבר.
גמישות מלאכית
אדם שיש לו אגו חזק, אינו מסוגל להתגמש, יש לו דעות משלו, ורצונות משלו, והם חזקים, הרצון לקבל שולט עליו בצורה עוצמתית, ולפיכך הוא אינו מסוגל להיות גמיש, הוא נמצא בתוך נוקשות כלוא בתוך יצריו. אבל מלאך, שאין לו רצון לקבל, הוא גמיש לגמרי, הוא עומד לשירות הבורא, ואין לו זהות עצמית כלל, אלא כמו מכונה ציבורית עומד לרשות הכל.
אומר הפסוק “ברכו ה’ מלאכיו, גיבורי כח עושי דברו”, אנו צריכים להיות בגדר מלאכיו, גיבורי כח עושי דברו, ללא חשבון עצמי, להטות את עצמינו לעבודתו, ברוב אהבה ושמחה.
חייל
אתמול אשתי היתה תוקפנית, זה דרש ממני קבלת עול מלכות שמים בהתאם, של הודאה על הרע, כשם שאני מודה על הטוב, היום היא נחמדה, זה דורש ממני קבלת עול מלכות שמים אחרת, להודות לה’ על כל הטוב שעשה עימדי.
אתמול היו אנשים מסוימים, והקב”ה העזיב אותם מכאן, זה דרש קבלת עול מלכות שמים מסוימת, היום הקב”ה שולח אנשים חדשים, א”כ מה חשוב לי מה היה אתמול, היום הקב”ה רוצה עבודה חדשה, א”כ אסור לי לחשוב על האתמול, האתמול מת, והיום יש משימות חדשות.
החייל תמיד נכון לפעולות חדשות, ומה שעבד והתאמץ אתמול, אינו עולה בשם כלל היום.
אתמול היו לי מאה אלף אנשים בהופעה, היום אין הופעה בכלל. מה חשוב לי? הענין הוא לא האנשים, ולא ההופעה, אלא לשרת את הקב”ה, היום אשרת אותו בצורה שהוא רוצה וסידר לי.
כל השנים צמתי ביום כיפור, השנה הזו אני פתאם חולה קשה, ולא יכול לצום? מה חשוב לי? אתמול הבורא רצה שאעבוד אותו בצורה של צום, היום רוצה שאעבוד אותו בצורה של אכילה. כולם יצומו, ואני אוכל.
אתמול הרגשתי נפלא בתפילה, הייתי מלא דמעות ותענוג של קירבת ה’, היום אני עומד בתפילה כמו בהמה אדישה, ללא שום הרגשה, ללא שום ענין, בלי שום קשר למילים, המח שלי נודד כל הזמן לכל הבלי העולם הזה, ופשוט אתה לא מענין אותי. אז אם אתה רוצה שאעבוד אותך ככה, אז ככה אני אעשה. ככה אתה רוצה שאתפלל אליך? מצוין, אומר את המילים בלי שום קשר אליך, בלי שום קשר לנשמה שלי. גם זה חשוב לי, להתפלל אליך בלי שום תפילה.
גם זה חשוב לי לקיים מצוות, בלי שום קשר אליך, אם ככה אתה רוצה, זאל זיין אזוי, אזוי וי איר ווילט.
שנות הילדות מועדות לטראומות שונות, אבל מה מענין אותי מה היה אז? אז הבורא רצה כך, היום הוא רוצה משהו אחר. אין לי סנטימנטים לעבר, יש לי את העבודה של היום, היא המענינת אותי, ולא אירועים פרהיסטוריים.
יש אנשים זוכרים לרעה שנים של זוגיות גרועה, של מריבות, של העלבות, אני לא יכול לסלוח על מה שהיא עשתה לי. ויש אנשים שלא מענין אותם כלום מן העבר, אלא כל יום החיים מתחילים מחדש. מה חשוב מה היה לפני שנים? מה חשוב מה היה אתמול?
זוהי צורה של חייל בצבא ה’.
אני בדרך לחתונה, לסדר חופה וקידושין, תכננתי להגיע בשעה מסוימת, נתקע לי נהג טירון, שאינו יודע לעבוד עם וייז, והוא לוקח אותי לכוונים לא נכונים, ואני מאחר, ומהאולם מתקשרים וכולם עצבניים. אולם כך הקב”ה סיבב, ומי יאמר לו מה תעשה ומה תפעל, ואין מקום להתעצבן, רק לעבוד במסגרת ובמצב הזה שבו הבורא שם אותי. העצבים והכעס הם כפירה בהנהגת ה’ את המציאות.
החייל אינו מתלונן, הוא נאמן למפקדו, והוא גמיש לגמרי, הוא מוכן לכל תרחיש, לשרת את מפקדו, כפי אשר יורה לו. כך צריכים להיות אנחנו, מופקרים לחלוטין, לא נעולים על שום תרחיש ועל שום מצב. לא מופתעים משום דבר. רק כמו מכונה ציבורית, מוכנים לשרת אלקים ואדם, לפי מה שיורה המצב והשי”ת.
גמישות תודעתית
בבוקר קברנו מישהו, אחר הצהרים יש חתונה. מה חשוב לי? בבוקר אני צריך לבכות, לפי הנחיות השי”ת, בערב שמחה גדולה לפי הנחיות הבורא. נשאלת השאלה: האם אנו אמורים להיות רובוטים נעדרי הרגשות? איך אפשר לשחק עם הרגשות בצורה כזאת? איך עושים שפאגאט תודעתי ומותחים עד קצה גבול היכולת את הרגשות לשני כוונים הפוכים לגמרי?
תשובה: זוהי עבודת הציור והדמיון האמוני, שיש לנו בחירה לשחות בה לפי הוראות הבורא. בבוקר אנו צריכים לצייר את אבלות המשפחה, את הצער, אנו גם צריכים לצייר שבגלל עוונותינו נפטר אותו אדם, ולשתף את הצער האישי שלנו בנזקים שנגרמים ע”י עוונותינו, צריכים גם לצייר את הצער שיש לקב”ה, בכל פעם שיש צער לתחתונים, ואין רצונו להיטיב לנבראיו מורגש בהם. ואחר הצהרים אנו צריכים לצייר את שמחת החתן והכלה, ושמחת עליונים ותחתונים במצוה החשובה הזו, שנמשכת מחיבור קוב”ה ושכינתו. יש כלל – במקום שאדם חושב שם הוא נמצא, הקב”ה נתן לאדם את כח המחשבה, ואת כח הציור והדמיון.
אדם יכול לשבת אפילו בבית הסוהר, ולפתע חיוך יתפשט על פניו, כאשר הוא נזכר ברגעים נעימים מאד שהיו לו, או שהוא מצייר לעצמו שיהיו לו. אדם ראה סרט, הוא יכול אחר שנה, לשחזר את הסרט, ולהתפעל רגשית מן החויות העולות במח הדמיון שלו. ואנו צריכים להשתמש בכל זה לצורך קדושה.
אומני ההתעמלות מסוגלים למתוח את גופם לכל הכוונים, בצורה מעוררת השתאות. כך גם אומני ההתעמלות התודעתית, מסוגלים להעביר את מחשבתם ממצב למצב, לפי הצורך. מימין לשמאל, וחוזר חלילה, לפי הענין.
זה מה שנדרש למשל מהורים, בחינוכם את ילדיהם. אם הילד עשה משהו מצוין, ההורים צריכים להתרגש ולהתפעל, הוי אומר לרכז את מחשבתם בחיוב. ואם הילד קלקל, ההורים צריכים להתרגש לכוון של כעס, הוי אומר לרכז מחשבתם בשלילי. ההורים עצמם אמורים להיות מעל זה ומעל זה, אלא ע”י הגמישות המחשבתית, להפנות את התנהגותם לפי הענין לתועלת בנם יקירם.
שהרי כך עושה הקב”ה בכבודו ובעצמו, הוא מרומם מעל כל עניני אנושיות, אבל לפעמים מגלה פנים רחומות ונותן לנו באהבה המון קירבה והתרגשות רוחנית, ולפעמים מגלה פנים כעוסות, ונותן לנו בדין רב, ריחוק ממנו, וקירבה לתרחישים נוראיים.
סיכום
כאשר “שיויתי הוי”ה לנגדי תמיד”, האדם צריך לתרגל את הציות, לפי המשימות שבוראנו מבקש מאיתנו, ללא התחשבות עם עצמנו כלל, אלא רק התחשבות במטרה עצמה.
