בסד
הבכיה היא תופעה מצויה בחיינו. כשאדם בוכה, סימן שהנשמה האלוקית שלו נאנסה, נחבלה, הוכתה, וכעת היא מחפשת רפואה. הבכיה מביאה לשחרור מסוים ממועקות, שכאשר האדם מוציא בצורה זו את מה שיש לו בלב, נעשה לו יותר קל. מדוע? היות ואדם בוכה, כאשר אינו יודע מה לעשות, ובכייתו מעמידה אותו במצב של חוסר אונים, ולכן יש הקלה אחר בכיה, מטעם שהבכיה דומה לתפילה לבורא עולם, שהוא הכתובת הנכונה לכל מצוקה.
הבכיה השלילית – ימין
הבכיה היא תוצאה מראיית שקר, תפיסה שקרית של החיים, כי כאשר האדם רואה שהמצב הוא גרוע מאד, ודברים רבים הולכים לרעתו, אז מועקה ודיכאון ויאוש כובשים אותו, ואז הוא בוכה.
אבל באמת צריך לדעת שאין עוד מלבדו, והאור האלוקי מזין את כל המציאות כולה, כל אטום מונע מכח האור האלוקי, וכל המערכות כולן אינן עצמאיות, אלא הן מונעות ע”י השי”ת, וממילא מה שהאדם, ע”פ הגיונו, רואה שהמצב הוא גרוע, זהו שקר, כי לא יתכן שיהיה משהו גרוע מהשי”ת, דהוא המושל בכל המציאות כולה בטובו הגדול תמיד, הטוב והמטיב לרעים ולטובים, א”כ אע”פ שפעמים רבות אנו תופסים את המציאות כגרועה, מ”מ אין אנו צריכים לקבל את ההיגיון שלנו, אלא לסמוך על ההיגיון האלוקי, גם אם אין אנו מבינים אותו, ונראה לנו הפוך לגמרי ממה שצריך להיות, אבל ה’ אלקיכם הוא האמת.
א”כ אין מה לבכות, דהכל טוב לגמרי, ולא יכול להיות יותר טוב. צריך ללכת הפוך מרגשות הבכיה והכאב שלי, ולהודות לה’ בתודה נרגשת מעומק הלב על המצב, מתוך בטחון שזה בודאי הטוב ביותר בשבילי, כי השי”ת הוא אהבת אין סוף לאדם, ואין שינוי באהבתו, אלא כולנו בניו ובנותיו וחפץ ביקרנו ובהשלמתנו.
ובכיה היא סוג של כפירה ומרידה באמונתו יתברך, כי בכיה אומרת שאין אני מקבל ומאמין במלכות השי”ת, אלא אני מאמין לשכל ולהיגיון שלי. ובאמת אמרו חז”ל: אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם, אל יתיאש מן הרחמים, מטעם שהכל הוא מציאות אור טובו יתברך. ואין שום מציאות לשום חומר או אדם. ואין לטעות שהרחמים הם שהחרב אינה חותכת, אלא אפילו אם החרב תחתוך, וזה כואב, גם זה רחמים.
אבל הבוכה בעצם מדבר לשון הרע על הבורא יתברך, שאינו מנהל אותו כראוי, וזוהי אכזבה גדולה עבור הנשמה, שאדם מדבר לשון הרע, בעצם עליה, שהרי היא חלק אלוק ממעל.
“כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק”, לא מתאים להיכנס למתחם המלכותי, בלבוש של אבלות. כי שלימות המלך, ובכיה, סותרים זל”ז, ואינם יכולים להתקיים אחד על יד השני.
וַתִּשָּׂא כָּל-הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת-קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא.
אותו הלילה שבכו ומאסו בארץ חמדה היה ליל תשעה באב, אמר הקב”ה: “אתם בכיתם בכיה של חינם, ואני אקבע לכם בכיה לדורות” (סנהדרין קד, ב). באותה שעה נגזר על בית המקדש שיחרב ועל ישראל שיגלו מארצם (עי’ תנחומא שלח).
מדוע היתה זו בכיה של חינם? כי באמת הקב”ה רוצה להביאם לארץ זבת חלב ודבש, והקב”ה יפרק את כל הגורמים העוינים שנמצאים בארץ ישראל, אלא שהם לא האמינו, אלא הלכו לפי הגיונם הטבעי, ולא לפי האמונה למעלה מהשכל. וממילא היה נדמה להם הכל כרע מאד. וז”ע חורבן בית המקדש, כלומר שנחרב ההיגיון האמוני, ונשאר רק ההיגיון האנושי האגואיסטי, וזה”פ, שהגוים משתלטים על בית המקדש של האדם.
בכיה חיובית – שמאל
“וַיֹּאמַר אָנָּה יְהוָה זְכָר נָא אֵת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבְלֵב שָׁלֵם וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי וַיֵּבְךְּ חִזְקִיָּהוּ בְּכִי גָדוֹל.”
כחלק מהליך התשובה, נחוצה בכיה, כי הבכיה מביעה התרגשות של חרטה. זוהי בכיה שבורא העולם כן רוצה, דיתרון האור ניכר דוקא מתוך החושך, וככל שהבכי והכאב יותר גדולים, כך האור העליון יהיה יותר ניכר ובהיר בהארתו. לכן הקו שמאל צריך להיות מלווה בבכיה.
“במסתרים תבכה נפשי”. אדם בוכה כאשר עשה את כל מה שיכול להצלה, ולא עזר לו כלום, אז מחמת התרגשות של חוסר אונים הוא בוכה בכי מר לה’, וזו התפילה האמיתית ביותר. הבכיה האמיתית היא על עסקי סתרים, כלומר על הכוונות והרצונות. כי על הפעולות והדיבורים עוד אפשר להתגבר בקלות, באופן יחסי, אבל “הנסתרות לה’ אלקינו”, ענינים הנסתרים הם רק בידי שמים, דאין כח ויכולת ביד האדם לשנות את פנימיותו, אלא רק השי”ת יכול.
א”כ לבכיה זו המלך מחכה, כי היא בונה את הכלי של האדם, באופן שיהיה ראוי לאור ה’, בכיה זו של חרטה וזיכוך היא מצוה, אבל סתם בכיה בתור הסתכלות שלילית על החיים היא עבירה.
“אשה דמעתה מצויה”, כי האשה היא בחי’ הרצון לקבל של האדם, שכל הזמן צריך מילוי, וכאשר אין לו מילוי הוא בוכה. אבל האשה הזו צריכה להיתקן באמונה עוצמתית, בכדי להקל ולתת תשובה לדמעתה. כמו”כ כתוב “רחל מבכה על בניה, מטעם שהקב”ה איננו”, ומצד אחד הבכיה היא מכשיר עוצמתי לתפילה, מצד שני באופן הקבוע והרגיל, הבכיה פסולה, כי היא מכחישה את מציאות הבורא כנ”ל.
סיכום: בזמן הקבוע לימין, שהוא רוב הנהגתינו, הבכיה פסולה, ובזמן הקבוע לשמאל ולתפילה הבכיה רצויה.
