פרשת קדושים

פרשת השבוע – פרשת קדושים, וכך נאמר בה: “איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו אני ה’ אלוקיכם” (ויקרא, י”ט, ג’). כלומר, כל אחד צריך להתיירא ולכבד את אביו ואמו. “ואת שבתותי תשמרו” – נשאלת השאלה: מה הקשר בין מורא אב ואם לבין שמירת שבת, שהפסוק מכליל אותם ביחד? אומר רש”י: “סמך שבת למורא אב לומר – אף על פי שהזהרתיך על מורא אב, אם יאמר לך חלל את השבת אל תשמע לו, וכן בשאר כל המצוות”. לכן מסיים הפסוק: “אני ה’ אלוקיכם” – לשון רבים – “אתה ואביך חייבים בכבודי, לפיכך לא תשמע לו לבטל את דברי”. וכאן מביא רש”י – מה זה מורא אב ואם? “לא ישב במקומו, ולא ידבר במקומו, ולא יסתור את דבריו”. ומהו כיבוד אב ואם? “מאכיל ומשקה, מלביש ומנעיל, מכניס ומוציא”. זהו פשט הפסוק.

אם כן, יש לנו כאן שני ציווים: ציווי אחד – עניין של מורא אב ואם. לא להיכנס לדברי האב, לא לסתור את דברי אביו ואמו, להתנהג בכבוד הראוי. ציווי שני – שמירת שבת, “את שבתותי תשמורו”.

על מנת להסביר את הדברים בצורה יותר פנימית, יש לומר כך: קודם כל, ברור שלקיים עניין של מורא וכיבוד אב ואם, זה בעצמו תלוי במידת ההשתלטות של האדם על האגואיזם שלו, ובמידת ההתפתחות של הרצון להשפיע. מפני שאדם שהוא אגואיסט, קשה לו מאד לכבד אחרים ולהתנהג כפי שצריך לאחרים. ובאמת זוהי תופעה מאד שכיחה שהילדים לא מכבדים את ההורים, מתנהגים אליהם בחוצפה, בחוסר כבוד, בזלזול, ולפעמים אפילו יותר גרוע מזה רח”ל. מפני שהנקודה היא, שקודם כל האדם צריך לתקן את עצמו באמונת ה’, שיש בורא בעולם ויש דין ויש דיין, והבורא הזה ששולט בעולם הוא מצווה אותנו להגיע לעניין של אהבת הזולת, לצאת מהשליטה של הרצון לקבל, ולהגיע לאהבת הזולת באמצעות התורה והמצוות, ואחד מהסעיפים הפשוטים והידועים של אהבת הזולת זה עניין כיבוד ומורא אב ואם. אך למרות שענין זה באמת ידוע, בכל זאת אנו רואים הרבה זלזול מצד הילדים כלפי הוריהם.

ההורים באופן טבעי מתייחסים באהבה לילדיהם. אלא אם כן האדם הוא חולה בנפשו. אבל באופן טבעי כל אב מתנהג באהבה ובדאגה לשלום צאצאיו. הילדים, לעומת זאת, כבר לא מחזירים להוריהם את אותו היחס שהם מקבלים. להם אין את הטבע להוקיר ולכבד את האב והאם. ולכן יש ציווי – “איש אמו ואביו תיראו”. ולכן האדם צריך להאמין במציאות ה’, שהשי”ת רוצה שנגיע לאהבת הזולת, והשי”ת הוא זה שמחייב אותנו בעניין של מורא אביו ואמו. לא להיכנס לדברי אביו ואמו, לא לשבת במקומם, לא לסתור את דבריהם, להתנהג בכבוד הראוי.

ועוד אוסיף מה שכתוב בהלכה, שאדם חייב בכבוד אביו ואמו אפילו אם האב והאם מתנהגים לא יפה אליו. אם הם מתנהגים יפה אליו והכל בסדר, אזי אין כאן שום בעיה. אבל אפילו אם הם מתנהגים לא יפה אליו, ועוד יותר מזה כתוב בהלכה, שאפילו אם אביו ואמו הם ח”ו משוגעים, גם כן חייב בכבודם ובמוראם. עד כדי כך! זהו ציווי מרחיק לכת של התורה בעניין אהבת הזולת.

לכן, קודם כל מבחינה מעשית, אנו צריכים לתקן את עצמנו ע”י אור התורה בסעיף הזה של הרצון להשפיע, שהוא מורא אב ואם. וממילא אז מובנת הסמיכות לעניין השבת. כי מהי כל התורה כולה? כל התורה כולה היא בעצם – חינוך –  לחנך את עצמנו באהבת הזולת. יש זולת אנושי, ויש זולת אלוקי. וכאן הפסוק מכליל בחדא מחתא את ההתחשבות באבא האנושי וההתחשבות באבא האלוקי, אבינו שבשמים.

“איש אמו ואביו תראו” – התחשבות באבא האנושי. “ואת שבתותי תשמרו” – התחשבות באבא האלוקי. הקב”ה מצווה אותנו על עניין שמירת השבת, שנעשה לנו יום מיוחד בשבוע שהוא היום השביעי, שהוא יום מנוחה, שאסור לעשות בו מלאכה, וכשאנו מקיימים זאת, אנו מקיימים גם כן עניין של אהבת הזולת. רק שזה לא זולת אנושי, אלא זהו זולת אלוקי. כפי שכותב רבנו בעל “הסולם”, במאמר “מתן תורה”, שכל המצוות כולן, הן בין אדם לחברו והן בין אדם למקום, באות לחנך את האדם להתחשב בזולתו.

מדוע הקב”ה רוצה שנשמור את השבת ולא נעשה מלאכה? השבת היא סמל לגאולה של האדם והעולם. חכמים אומרים: העולם קיים שתא אלפי שני – ששת אלפים שנה יהיה קיים העולם, והאלף השביעי – ימות המשיח. ורצה הקב”ה לתת לנו בכל שבוע ושבוע מעין אות וסימן וברית על הנקודה הזאת, שהעולם הזה לא מתנהל לבד, אלא הוא מושגח בהשגחה גמורה, והקב”ה משגיח עליו ומנהל אותו לתיקונו ולשלימותו, שנבוא למצב של אהבת הזולת, וממילא למצב של התגלות אלוקות. לכן ציווה אותנו על איסור עשיית מלאכה בשבת. כל מלאכה הרי מורה על חסרון מסוים. מדוע האדם עושה מלאכה? מפני שחסר לו דבר מה. חסרות לו נעליים – הוא מתקן נעליים, חשוך לו – הוא מדליק אור, וכו’. כל מלאכה שהאדם עושה באה מתוך חסרון שלו. והיות שהקב”ה רוצה להטביע בנו את האמונה בכך שהוא משגיח על העולם, והעולם צועד לקראת שלימותו, לכן בכל שבעה ימים נתן לנו יום של שלימות – יום השבת, יום שבו אנו מצווים על המנוחה, ועל אי עשיית מלאכה, בכדי לרמז על הנקודה הזאת שאנו מתקדמים למצב מושלם, שאין בו שום חסרונות, ולא יצטרכו לעשות בו מלאכות.

נתבונן שוב בפסוק: “איש אמו ואביו תיראו”, ונאמר פירוש חדש. הזוה”ק אומר שאביו ואמו של האדם מבחינה רוחנית הם קוב”ה ושכינתיה – הקב”ה והשכינה. בפרשת עקב, למשל, אומר הזוה”ק שאסור לאדם להנות מהעולם הזה בלא ברכה, ואומר הזוהר – כל הנהנה מהעולם הזה בלא ברכה כאילו גזל את אביו ואמו, ומי הם אביו ואמו? דא קוב”ה ושכינתיה. אם כן, גם פה אפשר לפרש כך: “איש אמו ואביו תראו” – אדם צריך שתהיה לו יראת כבוד. כלפי מי? לאביו, שזה הקב”ה, ולאמו, שזו השכינה. מה היא השכינה? השכינה היא כלל ישראל, האדם צריך שיהיה לו “ריספקט” וכבוד לכלל ישראל. נמצא לפי זה – אביו זה בין אדם למקום, ואמו זה בין אדם לחברו.

“ואת שבתותי תשמורו” – מה היא שבת? אומר הזוה”ק שהמילה שבת מתחלקת לשתיים: ש’ ו- בת. ש’ מרמזת על בחי’ קוב”ה, כי בש’ יש שלשה ראשים, שלשת הראשים האלו מרמזים על אברהם, יצחק ויעקב, שהיו מרכבה להתגלות השי”ת בעולם, מבחינת “הגדול הגיבור והנורא”. אברהם גילה את גדלות ה’, יצחק את גבורת ה’ ויעקב את נוראות ה’. ו”בת” זוהי כנסת ישראל. נמצא אם כן, שבתוך המילה שבת יש לנו גם כן אבא ואמא. כי הש’ זה האבא שהוא בחי’ קוב”ה, והבת זו האמא שהיא כנסת ישראל.

אם כן, ע”י זה אפשר להסביר מדוע נסמכו שני העניינים הללו. לפי ההסבר הראשון של רש”י, ההסבר הפשטני, שני העניינים הללו נסמכו בכדי לומר – אף על פי שאני מצווה אותך על כבוד אב ואם, אבל אם האבא יגיד לך לחלל שבת אז לא תחלל, כי שניכם חייבים בכבודי. לפי ההסבר השני שאמרנו – זה בא בכדי להראות שכפי שאנו צריכים להתחשב באבא האנושי כך אנו צריכים להתחשב באבא האלוקי – אהבת הזולת. כעת, לפי ההסבר השלישי, יוצא שזה בעצם אותו עניין. כי מה זה שבת? זה יחוד קוב”ה ושכינתיה. שהקב”ה מאיר את אור אלוקותו לשכינה הקדושה שהיא כנסת ישראל. ומה זה עניין שמירת שבת? שהאדם צריך לשמור שלא לנתק את היחוד של קוב”ה ושכינתיה. כי אם האדם חוטא חטאים ומתנהג על פי הרצון לקבל שלו, אזי הוא מפריד בין שני האוהבים האלו – קוב”ה ושכינתיה. אם כן, יוצא, שלפי הפירוש השלישי הציווי הוא אותו ציווי. “איש אמו ואביו תראו” – האדם צריך להתיירא שלא ינתק את החיבור של אביו ואמו שהם קוב”ה ושכינתיה. “ואת שבתותי תשמורו” – האדם צריך לשמור את עצמו שלא יגרמו חטאיו לניתוק של השבת – ש’ ובת.

האדם, למרות שהוא קטן, בכל אופן האטמוספירה בבריאה משתלשלת ונמשכת מהתנהגותו. אם האדם מתנהג באופן אגואיסטי, אזי הוא מנתק את האור האלוקי מן הנבראים, והנבראים נשארים בחושך ובחורבן מכל הכיוונים. ואם האדם מתנהג כראוי, מתנהג בצורה של אהבת הזולת, אזי הוא מחבר את האור האלוקי לנבראים, ואז הנבראים מוארים, והנבראים חיים נכון, חיים כראוי. המציאות הגלובלית העולמית נגזרת מהתנהגותו של האיש הפרטי. כל אחד ואחד מאתנו משפיע לא רק על סביבתו הקרובה, אלא גם על הסביבה היותר רחוקה. בפרט בדורנו שהעולם נעשה כפר קטן ע”י כל אמצעי התקשורת. לכן אנו צריכים לראות שלא נתנהג בצורה אגואיסטית, כי ע”י כך אנו מסלקים את האור האלוקי מן העולם, והעולם נשאר חשוך ובחורבן, והאגואיסטיות שולטת בכל מקום ומקום. ישנם הרבה תרחישים גלובליים שנראה שהם לכאורה לא קשורים אלינו, אבל מצד פנימיות התורה, כל אחד צריך לקשר את כל התרחישים אליו, ולהאמין שע”י השתדלותו לתקן את עצמו אזי הוא גורם פעולת שרשרת בכל העולם.

למשל: לא מזמן הייתי באיזה ישוב קטן ויפה וחילקו שם עלונים בעניין אסיר ציון יונתן פולארד. היה כתוב שם שהגיע חג הפסח והוא לא נמצא בחירות וכו’ וכו’. חשבתי לעצמי, מה אנו יכולים לעשות? בן אדם שבוי בידי הגויים, בבית כלא, מה יכול האזרח הקטן לעשות? האם יש לו איזו שהיא השפעה? הלא לכאורה על הדברים הללו משפיעים ה”כרישים הגדולים”, אלו השולטים בממסד, בפוליטיקה. ולארגן עוד הפגנה של מאתיים איש מול שגרירות ארה”ב… לא נראה לי שזה מזיז למישהו, שזה עושה איזו תמורה  או איזה שהוא שינוי אצל מישהו. א”כ, מה יכולים לעשות? אז חשבתי לעצמי, כל אחד ואחד צריך להאמין שע”י מעשיו הוא גורם תרחישים בעולם. מכיוון שהנקודה היהודית אצל כל אחד מאתנו היא שבויה ומשועבדת לגויים שבכל אחד מאתנו, לכן נעשתה תופעה כזאת שיהודי מוחזק בשבי אצל הגויים. א”כ, מה צריך לעשות? צריך שכל אחד ואחד מאתנו ידאג לשחרר את הנקודה היהודית מהשבי של הגויים שבתוכו, שהרצון להשפיע ישלוט ולא הרצון לקבל ישלוט. כל אחד ואחד יעשה שינוי פנימי. השינוי הפנימי, לפי דברי רבנו בעל “הסולם”, אמור לחולל שינויים עולמיים.

דוגמא נוספת: שמעתי שהאו”ם התכנס, עשו ישיבה מיוחדת על עניין משבר המזון העולמי. יש אנשים רבים מאד מאד בעולם, מיליוני אנשים, שאין להם מספיק מזון והם רעבים. גם כן חשבתי לעצמי – מה אנו יכולים לעשות? האם עכשיו אני אלך ואתגייס לשלוח להם שקי קמח דרך נמל אשדוד וכו’? הרי אני לא איש נמל, לא איש של קמח…  כל אחד ואחד עם המקצוע שלו, כל אחד ואחד והתפקיד שלו… מה כבר אדם יכול לעשות? אולי ניסע עכשיו לאפריקה ונסחב להם כמה קרקרים מפה? האם בכך נפתור את הבעיה? לעומת זאת, אפשר להתייחס לכל הבעיות הללו באותו האופן שאותו ציינתי. בעיה של משבר מזון בעולם באה מפני שכל אחד ואחד דואג רק לעצמו. מכיוון שכל אחד דואג רק לעצמו, לכן באופן טבעי היותר כישרוניים הם זוכים לעושר, והפחות כישרוניים, ואלה שלא היה להם כל כך מזל, שנמצאים בתנאים פחות טובים, אזי הם יורדים מטה מטה ונהיים יותר ויותר עניים. אם כן, ממה זה בא? זה שישנו רעב ועוני בעולם זה פשוט סימפטום, תוצאה של האגואיסטיות של האדם.

אם כן, כל אחד ואחד צריך לראות כיצד להתחשב בסביבתו. בזמן שכל אחד ואחד יעשה זאת בסביבתו, אומר רבנו בעל “הסולם”, שהאדם פועל פעולה לכאורה בטריטוריה הפרטית, הקרובה אליו, אך מדובר פה על פעולה רוחנית. כשהאדם עובר מרצון לקבל לרצון להשפיע, זוהי פעולה רוחנית, ופעולה רוחנית פועלת באטמוספירה של העולם כולו. וזה מה שאנו צריכים לעשות. אני לא חושב שאנו צריכים לנסוע עם שקי קמח עכשיו ועם קרקרים לטנזניה, אלא אני חושב שכל הקלקולים שיש בעולם מעידים על האגואיסטיות של האדם, והתיקון צריך להיות אצל כל אחד במשבצת שלו. אם כל אחד ידאג לתקן את המשבצת שלו, בזאת נפעל פעולה רבה מאד לצורך תיקון כל הקלקולים בעולם.

הצלחה וברכה לכל אחד, שה’ יעזור לכל אחד, שנצליח לקיים את הדברים הללו.

Cart
  • No products in the cart.