פרשת “נח” לפי פנימיות התורה – תשפ”ג

 

בסד

 

פרק ו’

(יט) וּמִכָּל הָחַי מִכָּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ:

זה הבסיס – זכר ונקבה, איש ואשה, אור וכלי, כי כל העולם כולו מתקיים ע”י מילוי וחסרון, גם בחינות שאינן שייכות כלל לקדושה.

(כ) מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ וּמִן הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ לְהַחֲיוֹת:

יש דצח”מ בתוך החי עצמו, ומכולם צריך זכר ונקבה. עוף – אדם מתעופף לשמים, אסטרונאוט, דמיונות, הזיות, גאוה מרקיעת שחקים. בהמה – תאוות בהמיות. רמש האדמה – דומם, אדם שאינו רוצה כלום, רק מנוחה, או שאינו רוצה לחיות כלל, איבד את הרצון לחיים.

(כא) וְאַתָּה קַח לְךָ מִכָּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְאָסַפְתָּ אֵלֶיךָ וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם לְאָכְלָה:

כי בזמן המבול מים הזדונים אין מה לאכול. היות שהקליפות שוללות את כל המאכלים של הקדושה ומבזות אותן, לכן מטרם שנכנס להגנה של התיבה, תיובתא, לשון תשובה, צריך לאגור לו מאכלי קדושה, אמונה ואהבת אלקים ואדם, כי בזמן שהמבול שולט, עם כל הקושיות שלו על האידיאלים האלקיים, אז אין מה לאכול.

(כב) וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים כֵּן עָשָׂה:

הרבה פעמים כתוב כך בתורה על קדושי ישראל, שעשו כפי שאלקים ציוה אותם, וזה קשה להבנה, וכי אדם שבורא עולם מתגלה אליו, יעיז לשנות ממה שבורא עולם אומר לו לעשות? הביאור הפשוט, שאלקים הוא מידת הדין, והתורה רוצה להדגיש, שאע”פ שכל מעשה המבול קשור לדין, השמדה ויסורים, מ”מ נח מציית, “ונח מצא חן בעיני הוי”ה”.

“ככל” – 70

“כן”– 70

אותו מספר, מלמד שלא שינה, כפי הציווי – כך הביצוע.

 

פרק ז’

(א) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה לְנֹחַ: בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה:

אתה היחיד המוגדר כצדיק בדור הזה, ומסוגל להיכנס אל התיבה, שהיא תיובתא, לשון תשובה. לשוב אל הבורא יתברך, להדבק ברצונותיו, שהוא המוגדר כצדיק. “אתה וכל ביתך” – אתה וכל רצונותיך ומחשבותיך, כנסו אל התיבה, “כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה”, במצב הזה.

(ב) מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ. וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ:

(ג) גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם הטהור שִׁבְעָה שִׁבְעָה זָכָר וּנְקֵבָה לְחַיּוֹת זֶרַע עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ:

מדוע מן הטהורים שבעה, ומן הטמאים שנים? השנים הם המינימום, כפי שביארנו, השבעה כנגד שבעה המידות והערכים הידועים, שמהם בנויה הקדושה, חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות, כמו שבעת ימי השבוע, ושבעת ימי הסוכות, וכו’.

(ד) כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה, מטעם שצריך לתיקון שבעת המידות הנ”ל, אָנֹכִי מַמְטִיר עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה, הסיבה למספר ארבעים נעוצה בשורש האורות שהוא פרצוף ע”ב, דבא אור החכמה בכלי דכתר, ואור המלכות בכלי הז”א, נמצא שיש שם רק ארבעים בחינות, והוא לרמז על התיקון שצריך להיעשות בכלי הרשעים, שהוא תיקון של מיעוט, כי המספר האמיתי הוא חמישים, היות שיש תמיד ה’ בחינות: קוצו של יוד ויקו”ק, וּמָחִיתִי אֶת כָּל הַיְקוּם, מלשון קימה וגדלות, אֲשֶׁר עָשִׂיתִי, רומז לעולם העשיה, שהוא הממשיך את אור הכתר, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, הפנים של המלכות שמים, כלומר בחינתה העליונה.

(ה) וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ יְהֹוָה: שוב חוזרת התורה על כך שנח עושה את כל אשר ציווהו ה’, בפרק קודם פסוק כ”ב כתוב שם אלקים, כאן כתוב שם הוי”ה. שם הוי”ה רומז לאורות, ורוצה לרמז על מיעוט האורות הנ”ל, שהוא המכה האמיתית לכוחות הס”א והרצון לקבל של האדם.

(ו) וְנֹחַ בֶּן שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, שוב רומז למיעוט האורות, שהוא המכה הגדולה לכוחות הרצון לקבל, כי רומז לו’ קצוות, בחינת פנים קטנות, וְהַמַּבּוּל הָיָה מַיִם עַל הָאָרֶץ, כל הארציות נמחתה ע”י המים הזדונים שעשו מבול, כלומר בללו ובלבלו את כל התודעה של האדם, עד שאינו יודע כבר את הדרך הישרה.