פרשת מטות

בס”ד

 

שב”ק פרשת מסעי התשס”ה

בואי כלה

כתיב (במדבר,ל”א,כ”ב)אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת: כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר. אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם”. ופירש רש”י: תעבירו באש – כדרך תשמישו הגעלתו.

ופירש אאמו”ר שליט”א הענין ע”ד הפנימיות דצריך שיהי’ בדרך התשמיש הגעלתו דאם יש לאדם יש תאווה לדבר מסוים, שיתקנה בימי צעירותו, שאז היא דרך תשמישו ולא כאשר יהי’ זקן.      

 

שב”ק פרשת מטות מסעי התשס”ו

בואי כלה:

כתיב (במדבר ל”א, כ”א) “ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה: זאת חקת התורה אשר צוה ה’ את משה, אך את הזהב ואת הכסף את הנחשת את הברזל וכו’ כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר, אך במי נדה יתחטא. וכל אשר לא יבוא באש תעבירו במים”.

 ופירש אאמו”ר שליט”א: דהמלחמה שמדובר כאן היא מלחמת היצר, וצבא הוא מלשון יוצא ובא, דיש לאדם עליות וירידות: דפעמים שהאדם מצליח להתגבר על יצרו, ופעמים שהיצר מתגבר על האדם, ואיירי הכא באדם שרוצה לעבוד את ה’, ואומר הפסוק, דאדם שיוצא למלחמת היצר “כל אשר יבא באש תעבירו באש”, והיינו כל עבירה שאדם עשה בחמימות וריתחות כגון כעס, צריך לתקן א”ז ע”י אש של מצווה, והיינו בדבר הפוך, כגון נתינה לחבר בהתלהבות והתחממות, והיינו שיעבוד את הקב”ה בהתחממות, אבל אי חטא בדרגה פחותה לא בחימום היצר גם התיקון יהי’ בדרגה פחותה, ואינו צריך תיקון כ”כ גדול, עכל”ק.

 

שב”ק פרשת מטות מסעי התשס”ז

בואי כלה:

דיבר אאמו”ר שליט”א מהענין ששבט גד וראובן רצו להישאר בעבר הירדן, ומשה לא הסכים, שלא יניעו את לב העם מלעלות לא”י, דיחשבו בנ”י שגד וראובן לא עוברים הירדן משום דמפחדים, ואח”כ כשאמרו שהם יעלו וילחמו הסכים משה רבינו, וקשה דבכ”ז משמע שעבר הירדן לא היה מא”י, וא”כ אמאי הסכים להם משה רבינו שלא לעלות לא”י שהיא הארץ המובטחת?

ותי’ דהאר”י ז”ל, כתב: דא”י מרמזת על כלים דהשפעה, וחו”ל זה כלים דקבלה, ועבר הירדן וסוריה ובבל הוי נמי כלים דקבלה אך יותר מזוככים, והווי בבחינת שלא לשמה, ומתוך שלא לשמה בא לשמה. דאדם שמצליח לשמור עצמו במחשבה על הקב”ה, אזי ההשפעות מגיעות דווקא במצבים הזכים. וכן לעניינינו בפרשה אפשר ללמוד א”ז בגוף אחד ואפשר בשני גופים.

בגוף אחד – בני גד שהם המצבים העבים, הבטיחו למשה שיכבשו את הארץ, היינו, שיתקנו את המצבים העבים בעמ”נ להשפיע, ועי”כ יגיע שפע למצבים הזכים שהם שאר השבטים, דכאשר יש דביקות במצבים העבים, על ידם מושפע האור, דהם בחינת שלא לשמה שמביאה לשמה, וע”י שיתנו יגיעה גדולה שהיא כיבוש הארץ, אז עי”כ שאר השבטים שהם בחינת לשמה יזכו לאורות הגדולים, כלומר: יזכה האדם לאורות גדולים במצב הזך. ולכך רצה משה שבני גד יכבשו את הארץ, דעי”כ יגיע שפע גדול בזמן הזך של האדם, בזמן של לשמה, וגם מובן מדוע הסכים להם להשאר בעבר הירדן, משום שהוא בחינתם, שהיא הרצונות דקבלה היותר עבים.

ואפשר לפרש בשני גופים: דע”י שיכבשו הארץ, והיינו שיהיו בדביקות, אף במצבים העבים, או שיתנו יגיעה גדולה בבחינת שלא לשמה שמביאה לשמה, עי”כ ישפיעו שפע גדול לשאר ישראל שהם הכלים הזכים, דדווקא במצבים הזכים מתגלים האורות כדאמרן. והוא כהסכם יששכר וזבולון, דזבולון לומד ויששכר עובד, ומובן מדוע הסכים להם משה להישאר בעבר הירדן משום שהם בבחינת הכלים העבים, בחינת שלא לשמה.

 

שב”ק פרשת מטות התשס”ח

בואי כלה:

כתיב בהפטרה (ירמיה א’, ו’) “ויאמר אתה ה’ אלוקים, הנה לא ידעתי דבר כי נער אנוכי” (ושאל: מדוע כל אחד שהקב”ה מבקש ממנו משהו פתאום אינו יכול לדבר? וכן מצאנו אצל משה רבינו דאמר “הן אני ערל שפתים” וכו’). ופירש אאמו”ר שליט”א: דאדם שמרגיש עצמו שהוא משהו, אין הקב”ה יכול להתחבר אתו, ד”אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד”, ולכך אמר יהושע: “הן נער אנכי”, והיינו דאני כלום, ואין הקב”ה יכול להתחבר עם אדם שמרגיש עצמו משהו, משום ב’ סיבות:

א. דאין לו כלי לקבל האור, שהוא כמו כלי מלא, שא”א למלאות בו.

ב. צריך מי שמרגיש עצמו שהוא כלום, הוא יכול לראות את גדלות הקב”ה. דווקא קטן והקב”ה גדול, אך מי שהוא גדול וקב”ה אצלו ההיפך, ואיך כזה אדם יוכל להתחבר עם הקב”ה?

ושאל: דהא כתיב ד”אין השכינה שורה אלא על חכם גיבור ועשיר”, דמשמע, דרק אנשים שמרגישים עצמם גדולים הקב”ה מתגלה להם. ופי’ דאין הפירוש עשיר בגשמיות, וכי הקב”ה מתגלה רק לאדם שהולך לעבוד בבורסה? הא מצינו צדיקים שלא ידעו צורת מטבע, אלא פי’ דחכם גיבור ועשיר הם בחינת חכמה בינה דעת. דחכמה היינו חכם, גיבור הוא בחינת בינה, דבינה היא בחינת חסד, “כי חפץ חסד הוא”, וללכת בחסד ולגבור על הרצון לקבל צריך גבורה גדולה, ועשיר הוא בחינת דעת. דדעת הוא הבחינה הכוללת את חכמה ובינה, ולכך מקרי עשיר דכולל את שתי הבחינות. ואמרו חז”ל: “אין עשיר אלא בדעת”.

ופירש דחכם גיבור ועשיר, היינו שרוצים הבחינות האלו, וממילא רק מי שרוצה וחסרים לו אלו הדברים זוכה בהם. וכן פי’ רבינו בעה”ס, דכתיב בזוה”ק: “יהיב חכמתא לחכימין”. ושואלים: אמאי כתיב דיהיב חכמתא לחכימין, דמי שהוא כבר חכם הוא צריך חכמה? היה צריך להיות כתוב: יהיב חכמתא לטיפשין? ותי’ רבינו בעה”ס: דהקב”ה נותן חכמה למי שרוצה להיות חכם, ומי שיש לו החכמה לרצות להיות חכם הוא מקבל החכמה מאת הקב”ה.

טיש:

כתיב (במדבר ל’, ג’) “איש כי ידר נדר לה’ או השבע וכו’ לא יחל דברו וכל היצא מפיו יעשה”. ושאל: מהו שורש האיסור? מדוע אי אדם אומר משהו אסור לו לשנות, וצריך לומר בכל דבר בלי נדר? ובשלמא בדברים שבין אדם לחבירו, כגון: גניבה, גזילה, הונאה וכו’ מובן האיסור. ופירש, דהוא משום השוואת הצורה, דמי שאינו עומד בדבריו נמצא בשינוי צורה, דאצל הקב”ה כל דבר הוא מוחלט ונצחי, כדחזינן בגמרא ברכות, לגבי “כחצות לילה אני יוצא בתוך מצרים” – מי איכא ספיקא כלפי שמיא? עי”ש. ולכך גם אצלנו, כל דבר שאנו אומרים צריך להיות מוחלט ונצחי.

ועוד פירש: דפה הוא בחינת מלכות, שהיא בחינת פה דראש, דצריך לבחון כל אור אי יכול לקבלו בע”מ להשפיע או שלא, ואי אינו יכול – צריך לדחותו. ולכך אף ענפו שהוא הפה הגשמי צריך לבחון כל דבר שמוציא מפיו, ולראות אי יכול לעמוד בו או שלא. ואי לא – שיאמר בל”נ.

 

                                                                                        *

שב”ק פרשת מטות התשס”ח

כתיב (שם) “איש כי ידר נדר לה’ או השבע וכו’ לא יחל דברו וכו’ ואשה כי תדר נדר לה’ וכו’ בבית אביה וכו’ ושמע אביה את נדרה וכו’ והחריש לה וקמו כל נדריה וכו’ ואם הניא אביה אותה וכו’ כל נדריה וכו’ לא יקום וכו’ ואם היו תהי’ לאיש ונדריה עליה וכו’ ושמע אישה ביום שמעו והחריש לה וקמו נדריה וכו’ ואם ביום שמע אישה יניא אותה והפר את נדרה וכו’ (והוא נערה המאורסה) ואם בבית אישה נדרה וכו’ כל נדר וכל שבועת אסור לענות נפש אשה יקמנו ואישה יפרנו”. ופירש אאמו”ר שליט”א: מדוע האשה היא תחת אביה או תחת בעלה, ואינה ברשות עצמה? ופירש: דהאשה היא כנסת ישראל, השכינה, שהיא בחינת נקיבה, והאיש הוא הקב”ה שהוא בחינת זכר, והקב”ה פעמים נקרא בעל ופעמים אב [כדחזינן דאומרים אבינו שבשמים, ובאיכה אומרים “איכה היתה כאלמנה העיר רבתי עם”, וא”כ הקב”ה נחשב כבעל]. ויש שני סוגי נדרים: יש נדר שאינו רצוי והוא סתם, וכדחזינן בגמרא נדרים, דהנודר נקרא חוטא, וקרינן לנדרים נדרי רשעים. והנודר כאילו הקריב בבמה, אבל יש נדרים שטוב לנדור אותם, והם נדרים שנודר בהתחזקות בתורה ובמצוות, ופעמים האדם שהוא חלק מכנסת ישראל מקבל ע”ע התחזקות בעבודת ה’, אבל הקב”ה מיפר אותם, דאינו נותן לו חפצו, משום שמה שרוצה הוא גבוה מדי בשבילו והיינו “ואישה יפרנו”, ופעמים שהקב”ה נותן לאדם חפצו והיינו “אישה יקימנו”. 

 

שב”ק פרשת מטות מסעי התש”ע

בואי כלה:

כתיב (במדבר ל, ג) “לא יחל דברו ככל היצא מפיו יעשה”.

וי”ל דבכל ראש הפרצוף יש עשר ספירות גו”ע ואח”פ, שהם כח”ב תו”מ , ולפי”ז יוצא שהפה הוא מלכות דראש, ומלכות היא הכלי קבלה האמיתי, והוא זה שמקבל את האור ומחליט מה אפשר לקבל ומה א”א לקבל, ולפי”ז י”ל “ככל היוצא מפיו יעשה”, דמה שהפה החליט והיינו המלכות, “לא יחל דברו”, יחל הוא מלשון חלול, שלא יעשה את דברי המלכות כדבר חלול ללא משמעות, משום שאסור לעבור על דברי המלכות, ולקבל יותר ממה שמלכות החליטה לקבל, משום שיותר ממה שמלכות החליטה לקבל אין ע”ז מסך, וא”כ יפול לקבלה עמ”נ לקבל, ויבוא לשבירת הכלים. 

                                                                                    נכתב ע”י הרב ישעיהו גוטליב שליט”א

Cart
  • No products in the cart.