בסד
יוסף לוקח את ב’ בניו לאביו עמ”נ שיברך אותם.
צריך להבין איך עובד ענין הברכה, האם ע”י שאדם ממלמל כמה מלמולים בפיו, כבר עי”כ הוא פועל שהצלחה תנחת על השני בגשמיות וברוחניות? האם הפה הקדוש שלו עושה את זה, או שמא כוונת הלב? האם רק אנשים מפורסמים בצידקותם יכולים לפעול כל אלה, או שמא גם איש ואשה פשוטים ורגילים יכולים לפעול גדולות ונצורות ע”י ברכתם?
הברכה היא המשכת אור אלוקי על המתברך. בכדי שברכה תעבוד אדם צריך להתקשר עם הנפש האלוקית שבו, שהיא רצון להשפיע ואהבת הזולת. הרצון לקבל עמ”נ לקבל הוא רק לבוש חיצוני זמני על פנימיותנו האמיתית. וממנו בודאי לא יכולות לצאת ברכות, לא לעצמינו ולא לאחרים.
מתחילה אדם צריך להאמין לגמרי, שיש בו נפש אלוקית, דהיינו שהאני הפנימי האמיתי שלו הוא רצון להשפיע טהור ונכון ואמיתי, ולא תופעות מגעילות שהוא רואה מחוץ לו.
דרך הנפש האלוקית אנו יכולים להדבק בהשי”ת מקור כל הברכות, דרך הנפש האלוקית אנו יכולים להגיע למצב של אהבת הזולת, ושיהיה אכפת לנו ונוגעים לליבנו המצבים שלו. א”כ דרך הנפש האלוקית שלנו, אנו יכולים להעלות תפילות לעזרת הזולת, ועי”כ לברך אותו, והברכה תעזור.
ודאי שהקב”ה הוא מקור השפע בעולמינו, ולאדם אין כלום, אבל אם האדם מתחבר עם הקב”ה, נמצא שהוא מחובר למקור השפע. ויכול להמשיך מן השפע הזה לאחרים, וזה נק’ ברכה, שאדם מברך את זולתו. וודאי שהברכה מתקיימת, כאשר האדם מביא אותה ממקור הברכות הנאמן והאמיתי, שהוא השי”ת.
(א) וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אחר שנשבע יוסף לאביו שיקבור אותו בארץ ישראל, וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה, יוסף הוא האדם, מצד רצונו בתוספות, מצד כח המחדש שבו, מצד הרצון המעונין באור והתקדמות. אבינו שבשמים עומד להסתלק מאיתנו, נראה בעיני האדם כאילו הקב”ה חולה, כל מחלה מראה על מצב של חסרון וגלות, וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָיִם: 2 תובנות של האדם: מנשה קו ימין, מלשון “נשני אלקים את כל עמלי”, כלומר השכיח ממני את כל עמלי, את כל הרע שעברתי, ע”י עבודת האמונה. אפרים מלשון פריה ורביה, קו שמאל, התגברות היצרים והרצון לקבל וההשתוקקות אשר חותר להולדת תולדות חדשות.
(ב) וַיַּגֵּד לְיַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ, וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל וַיֵּשֶׁב עַל הַמִּטָּה. “ויגד ליעקב”, האדם עצמו פונה לעליון יתברך שמאיר בו, ואומר לו: “הנה יוסף בא אליך”, בכדי להתברך. כאשר התודעה של השי”ת נמצאת בירידה, נק’ זה יעקב, מלשון עקב, ואז יש דרישה לברכה, ע”י התובנה המכונה יוסף, שרוצה תוספת והתחזקות מן המצב הגלותי. למשל: כאשר האדם נמצא במצב מואר של שבת וחג, ומרגיש שהנה הכל עומד להסתלק, וכדאי לבקש מן הקב”ה ברכה להמשך הדרך לפני שיסתלק לגמרי.
ואז האדם צריך להתחזק, לשבת על המטה, כלומר להיאחז באמונה, שנבחנת למטה בחשיבות, משום שמזולזלת ע”י הגוף. כי בכדי לברך, ובכדי להמשיך אור עליון, צריך להתחזק באמונה שאכן יש באדם את המציאות האלוקית, שעל ידה יכול להמשיך ברכות, ואז נק’ שמו ישראל, אחר שמתחזק. כלומר ,הכל מדובר כלפי האדם: הרגשת הבורא בתור יעקב וחולה, הרגשת הבורא בתור ישראל עליון, המסוגל לברך.
(ג) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף אֵל שַׁדַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי:
שדי – שאמר לעולמו די. לוז – עביות קשה, תאוות ויצריות קשות, דוקא משם הקב”ה מתגלה לאדם, ונותן לו את הכח לעשות מחסומים על כל התאוות שבו, ומכאן באה הברכה.
לוז – מ”ג, השלימות העליונה של מוחין דחיה בסוד “גם ציפור מצאה בית”.
(ד) וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם:
א”כ ע”י עבודה זו של האדם, הוא זוכה לברכה מאת השי”ת. א) פריה ורביה. ב) בשורת ירושת ארץ ישראל.
ארץ ישראל מרמזת על רצונות של קדושה, ובורא העולם מבטיח את הארץ הזאת לאחוזת עולם, לעם היהודי, כלומר רצונות נפלאים אלו נמצאים בכל איש וכל אישה בתור קנין נצחי. וממילא, אנו מובטחים בפריה ורביה, כלומר בהתחדשות של תובנות ותפיסות והשגות ותודעות של התנהלות הבורא בעולם ובתוך התורה והמצוות. “ונתתיך לקהל עמים”, מצד אחד ריבוי של תובנות, מצד שני התקהלות של עמים, אחדות וכבוד הדדי.
“זרעך” – זרע – זה רע, דוקא מתוך הרע, צומחת הישועה ופריה ורביה, “עת צרה היא ליעקב, וממנה יוושע”.
אלי – מ”א, “אם הבנים”, בחי’ אמא עילאה, חסדים שלימים.
(ה) וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, דוקא בארץ מצרים נולדות ההבנות המתחדשות האלוקיות, עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם, אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי: רצ”ל: לנכדים תהיה חשיבות של בנים. השבטים עצמם הם תכונות ומדרגות כלליות, ובניהם כבר תת מדרגות. בכל אופן, יעקב אומר שנותן לנכדים מעמד של מדרגות כלליות, ולא של תת מדרגות.
(ו) וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם לְךָ יִהְיוּ, עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם: כל התולדות הרוחניות שיוולדו ממך יכנסו לב’ המדרגות ימין ושמאל של מנשה ואפרים, כי המדרגה הקטנה מתבטלת לגדולה.
(ז) וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן ארם, צמד רמאים, הרצון לקבל מרמה במח ובלב, במח מרמה שהאמונה לא תועיל, ובלב מרמה שהרצון להשפיע לא יועיל, מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם: מדרגת רחל מתבטלת, כי מגיעה לתיקונה, ונקברת בבית לחם, דהנה כתוב “לכו לחמו בלחמי”, כי האמונה היא מלחמת החיים שלנו, ורחל מגיעה לשלימות במדרגה זו, ובזה נשלמת משימתה. אפרת מרמזת לספירת הבינה, אמא עילאה שהיא אשר משלימה את מדרגת רחל בחסדים השלימים שזקוקה להם. והגם שמדרגת רחל היא חסדים בהארת חכמה, אבל עיקר מה שנשלמת בו היא החסדים, והארת חכמה היא הבחינה הפחות חשובה.
