פרשת השבוע – דברים

הכרת פנים במשפט

בס”ד

 

שב”ק פרשת דברים התשס”ה

בואי כלה

כתיב (דברים א’, יז’) “לא תכירו פנים במשפט כקטן כגדול תשמעון”. ופירש אאמו”ר שליט”א: דפנים היינו גילוי ה’, כדכתיב (קהלת ח’, א’) “חכמת אדם תאיר פניו”, זוהי חכמת התורה הפנימית של גילוי ה’, היא תאיר פניו, זה מאיר ועושה בחינת פנים אצל האדם. ולפי”ז פירוש הפסוק “לא תכירו פנים במשפט”, היינו שהאדם לא יעבוד את ה’ דווקא במצב של פנים, בזמן שיש לאדם טעם בתורה ובמצוות, אלא “כקטן כגדול תשמעון”, דאף בזמן שהאדם נמצא בקטנות, והיינו שאין לו טעם בתורה ובמצוות, הוא צריך לשמוע את דבר ה’ באותה המידה שעובד את ה’ בגדלות.

 

 

שב”ק פרשת דברים התשס”ו

בואי כלה

כתיב (דברים א’, ט’): “ואומר אליכם בעת ההיא לאמר, לא אוכל לבדי שאת אתכם”.

ואמר אאמו”ר שליט”א: דלפי הפשט הפירוש הוא – דמשה רבינו אמר להקב”ה שהוא כבר לא יכול לשאת ולסבול את עם ישראל, וקשה דכתיב אחרי פטירתו של משה רבינו ע”ה (דברים ל”ד, ז’): “ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו לא כהתה עינו ולא נס לחה”, ועיין במוסף רש”י דפירש מהגמרא בסוטה שלא תש כוחו, ומכאן ראיה דלא תש כוחו של משה רבינו עד יום מותו, א”כ קשה אמאי כתיב הכא בפרשה דתשכחו של משה ולא יכל כבר לשאת את בנ”י? ובפרשת “וזאת הברכה” כתיב: דנשאר בכוחו כיוון דעד יום מותו יכול היה לשאת את בנ”י?

ותירץ אאמו”ר שליט”א דפירוש הפרשה הוא הפוך: דמשה רבינו היה משפיע אור גדול מאד, כדכתיב אצל משה רבינו: “שכינה מדברת מתוך גרונו” (זהר פנחס רל”ב), ומשה רבינו אמר לה’: דכיון שיש ממנו השפעת אור מאד חזקה, בנ”י לא יוכלו לעמוד באור הזה בלי שהאור יפגע בהם ויקלקל אותם, ולכך משה רבינו עשה מסכים לאור, דהם השרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות, דע”י המסכים הללו משה רבינו מיעט את השפעת האור, וכך בנ”י יכלו לעמוד באור מבלי שהאור יפגע בהם. וזה הוא כמו שרואים בשמש – דמצד אחד ללא השמש אין העולם יכול להתקיים, ומצד שני אם אור השמש היה מאיר ללא מסכים, גם כן העולם לא היה יכול לעמוד מפני חום השמש, ולכך הקב”ה ברא בעולם מסכים מפני השמש, וכן הוא הפשט באור של משה רבינו. וזה”פ “לא אוכל לבדי שאת אתכם”, אלא צריכים להיות גם שרי אלפים ושרי מאות וכו’.

 

 

שב”ק פרשת דברים התשס”ט

בואי כלה

כתיב בתוכחה של משה רבינו (דברים א’, י”ט-כ”ח): “ונסע מחורב ונלך את כל המדבר הגדול והנורא ההוא”.

מדבר מורה על בחינת אמונה, שהיא יבשה כמדבר דאין בה שום חיות.“ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו, ויחפרו לנו את הארץ”. ענין המרגלים הוא כנגד ענין האמונה, דהקב”ה אמר להם שיתן להם את ארץ ישראל שהוא דבר טוב, ובנ”י לא האמינו אלא רצו לראות בעיניהם, אם באמת כן הוא. “אנא אנחנו עולים? אחינו המסו את לבבנו לאמר: עם גדול ורם ממנו, ערים גדולות ובצורות בשמים, וגם בני ענקים ראינו שם” – ויל”ה: מהו ערים גדולות ובצורות בשמים, וכי יש בשמים ערים? ויל”ו דהמילה שמים בנויה משתי מילים: אש ומים, שהם שני הפכים, וזה מרמז על האדם שיש בו ג”כ שני הפכים – גוף ונשמה, שהם רצון לקבל ורצון להשפיע, ושניהם מחוברים יחדיו. והמרגלים אמרו שלא כל אחד יכול להשיג את בחינת ארץ ישראל, שהיא בחינת מלכות שמים, אלא רק “עם גדול ורם ממנו” – רק אנשים גדולים ורמים ממנו יכולים להשיג את בחינת ארץ ישראל, רק אנשים שהם בבחינת “ערים גדולות ובצורות בשמים”, רק אנשים גדולים ההולכים בשני הופכים. “בני ענקים” – רק אנשים ענקיים יכולים להשיג אלו הבחינות. ונמצא שכל פגמם היה בזריקת האמונה לעפר, שאף אחד לא יכול ללכת בדרך זו, וזהו “ויחפרו לנו את הארץ”.

 

 

שב”ק פרשת דברים/חזון התש”ע

בואי כלה

כתיב (דברים א’, כג’) “ויטב בעיני הדבר וכו'”, ופירש”י, בעיני ולא בעיני המקום עכ”ל.

וקשה: איך יכול להיות שמשה רבינו רצה דבר שהוא נגד רצון ה’? וי”ל “ויטב בעיני”, עין היא בחינת חכמה, כדמפרשינן “עיני העדה” (במדבר טו, כד) – חכמי העדה, וחכמה מורה על הרצון לקבל, שרוצה ללכת בחכמה ולא באמונה, ולפי”ז י”ל הכל בגוף אחד, דמשה רבינו אמר דשליחת המרגלים הוא דבר טוב בעיני, והיינו לבחינת עינים שלי, שזה הרצון לקבל, אך להקב”ה שהוא הקדושה שלי אי”ז דבר טוב. במילים אחרות: מבחי’ מטרת הבריאה זה טוב, אבל מבחי’ תיקון הבריאה זה אינו טוב.

 

סעודת ליל שבת

כתיב (דברים א, כה-כח) “ויקחו בידם מפרי הארץ וגו’ טובה הארץ וגו’ ותאמרו… לאמר עם גדול ורם… וגם בני ענקים ראינו שם”.

פירש הזוה”ק: ארץ ישראל מרמזת על אור ה’ המאיר לאדם, והיינו “פרי הארץ”, וחטאם של המרגלים היה שאמרו, שמי שיכול לזכות לארץ ישראל, הם רק אנשים גדולים וענקיים, אך אנחנו, שאנחנו אנשים פחותים, אין אנו יכולים לזכות לארץ ישראל.

 

 

שב”ק פרשת דברים תשע”א

סעודת ליל שבת

“אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו וגו’, אל תתגרו בם, כי לא אתן לכם מארצם עד מדרך כף רגל, כי ירושה נתתי לעשו את הר שעיר וגו’, ונעבור מאת אחינו בני עשו היושבים בשעיר” (דברים ב’, ד’ וכו’).

עשו נק’ אחיו של יעקב, כי היצר הרע והיצר הטוב נחשבים אחים, באשר לשניהם יש אבא אחד, שהוא הקב”ה אשר המציא את שניהם לתועלת האדם. הרצון להשפיע ואף הרצון לקבל, שניהם לתועלת האדם, ואת שניהם צריך לתקן עמ”נ להשפיע. וכיון שעדיין לא הגיע הזמן לתקן את בחי’ הרצון לקבל הזה המכונה עשיו, אלא נתקן רק בגמה”ת, לכן מצוה השי”ת שלא להתגרות בהם, כי א”א יהיה לנצח את הרצון לקבל הזה מטרם גמה”ת.

“אוכל תשברו מאיתם בכסף ואכלתם, וגם מים תכרו מאיתם בכסף ושתיתם” (דברים ב’, ו).

כל תזונה שרוצים לקחת מעשו צריך לשלם עליה, תשלום שהרצון לקבל מבין אותו ומשתלם לו, אבל לתקן אותו עמ”נ להשפיע זה א”א מטרם גמה”ת, שאז כתוב (עובדיה א, כא) “ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו, והיתה לה’ המלוכה”. היינו, שגם הרצונות הללו יכנסו תחת מלכות ה’.

 

 

שב”ק פרשת דברים התשס”ז

טיש

כתיב (שם, שם י”ז) “לא תכירו פנים במשפט כקטן כגדול תשמעון וכו'”. והיינו דצריך לעשות דין צדק, ולא להחשיב את החשוב יותר מהפשוט. וע”ד העבודה פירש – דקטן היינו היצר הטוב הרצון להשפיע, דאמר לאדם – תחשיב את חברך יותר ממך, ותתן לו ותתגבר על כל התאוות, והגדול הוא היצה”ר, הרצון לקבל שהוא מציע לאדם דברים מפתים, ושיקח הכל ויקבל לעצמו. וע”ז אומרת התורה: דהאדם צריך להחשיב היצר הטוב כהיצר הרע, בשביל שיהיה דין אמת ויוכל לשפוט ולהכריע.

Cart
  • No products in the cart.