בס”ד
(שמות פרק כ”ו, פסוק ט”ו) “ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים עמדים”.
ז”א, המשכן היה מוקף קרשים מכל רוחותיו, קרש בהיפוך אותיות הוא שקר. למה צריכים להיות שקרים במשכן? יש לכך מספר תשובות:
א. כל עבודתנו הרי מתחילה שלא לשם שמים, כיוון שאנחנו בנויים על הרצון לקבל ואנחנו לא מסוגלים להבין שום התנהלות שלא מצד האינטרס שלנו. לכן, אנו מתחילים את כל העסק בתורה ומצוות מצד אינטרס – וזה נקרא עבודה של שקר. כי הרי מצד האמת, הכל צריך להיעשות מאהבת השם, שלא על מנת לקבל פרס, ואנחנו לא מסוגלים להתחיל כך ולכן תחילת בנין הקדושה הוא בשקר.
ב. אם האדם רואה שהוא מונח בשקר, דהיינו שהוא מונח תחת שליטת אהבה עצמית, אז הוא יכול לבנות בנין של קדושה, אך אם האדם חושב שהבנין שלו הוא בנין של אמת ואין בו דופי והכל בסדר אצלו, אז ממילא הוא לא יכול לבנות בנין של קדושה. לכן כתוב “ועשית את הקרשים למשכן” – ז”א, בניית בנין הקדושה בנפש האדם מתחיל משקר. קרש – אותיות שקר.
“עצי שטים עומדים” – שטים מלשון שוטה. למה צריך להיות שוטה? עצי שטים – עצה של שטות, כי בזמן שהאדם רואה שהבנין שלו הוא בנין של שקר, אז בא הרצון לקבל שלו ואומר לו ‘מה שווה כל הבנין שלך? ממילא לא תוכל להגיע לשום מדרגה רוחנית, אתה בנוי כל כולך על שקר, כל כולך בנוי על רצון לקבל, על אינטרס ועל אהבה עצמית’. מנסה להפיל את האדם. ואז האדם צריך לנהוג כמו שוטה. מה זה שוטה? אדם שפועל בלי שכל. כלומר, האדם לא צריך לשמוע את דברי השכל שאומר לו הרצון לקבל, אלא ללכת באמונה למעלה מהשכל. להאמין שהעבודה שלו, הגם שהיא לא לשמה, היא חשובה. הגם שהיא שקר – היא חשובה, כי כך מתחילים.
וכך אומרים חז”ל במסכת פסחים: ״לעולם ילמד אדם שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה”. ואיך? ע”י “שהמאור שבה מחזירו למוטב”.
ולכן, הקרשים שמהם בונים את בנין הקדושה הם עצי שיטים עומדים. כך מתחילים לבנות. אחר כך, האדם צריך לצעוק לה’ ולבקש ממנו עזרה.
(ט”ז) “עשר אמות ארך הקרש ואמה וחצי האמה רחב הקרש”.
“עשר אמות ארך הקרש” – בד”כ מרמז על אור החכמה. עשר אמות זה עשר ספירות.
“ואמה וחצי האמה רחב הקרש” – רוחב בד”כ מרמז על חסדים.
אמה – זה מלשון אמא. כידוע, שהשורש הזה בחינת החסדים בא מאמא עילאה. יש אמה, אמא וחצי אמא. מה זה חצי אמא? בחינת תבונה זה בחינת חצי אמא, שהיא שורש לתחתונים.
(י”ז) “שתי ידות לקרש האחד משלבת אשה אל אחתה” – כדי להבין זאת, צריך לראות ציורים ואיורים של המשכן וכליו. בחומשים שבהם כל ספר מכיל חומש אחד בלבד, אז בד”כ בסוף הספר ישנם מיני ציורים ושרטוטים, ושם ניתן לראות את ציור הקרשים שיש למטה – הקרויות בתורה “שתי ידות” – מתוך הקרש עצמו נמשכים מעין שני צנורות, הכל מעץ “משולבות אשה אל אחותה”. אומר רש”י: עשויות כמו שלבי סולם. כמו שתי בליטות שמתחתיהם יש שני אדני כסף אליהם הם נכנסים.
“כן תעשה לכל קרשי המשכן” כל קרש צריך להיות כך, שיש לו שני שלבים למטה.
(י”ח) “ועשית את הקרשים למשכן עשרים קרש לפאת נגבה תימנה”
נגב – זה דרום. פאה- צד, רוח דרומית. כל צד, לכאורה, צריך להיות עשרים קרשים, כל צד מארבע רוחות. אבל זה לא ככה בעצם:
פאת נגבה תימנה – עשרים קרשים; פאת צפון – גם כן עשרים קרשים; ומצד מערב– רק ששה קרשים. יותר קצר. כנראה קיים שם פֶתח.
בכל אופן, בכל מקום שיש קרשים כתוב שצריך לעשות אדני כסף מלמטה. אם כן, אם יש עשרים קרשים, וכל קרש יש לו שתי זרועות שיוצאות מלמטה ושני אדני כסף, שני בתי קיבול שמקבלים אותם, אז צריכים להיות ארבעים אדני כסף מתחת לעשרים הקרש.
(י”ט) “שני אדנים תחת הקרש האחד לשתי ידתיו ושני אדנים תחת הקרש האחד לשתי ידתיו”.
מה מרמזים אדני כסף? כסף מלשון כיסופים. בזמן שהאדם מכיר שעבודתו היא שלא לשמה, אבל הוא יודע שהעבודה האמיתית צריכה להיות מצד אהבת חברו, אהבת הזולת ואהבת הבורא, אז יש לו כיסופים, השתוקקות וגעגועים לבורא: מתי כבר הבורא ייתן לו לב חדש של רצון להשפיע, של אהבת הזולת אמיתית, לא אהבה ע”מ לקבל פרס, שהיא בעצם אהבה עצמית.
זה הפשט, שמתחת לכל קרש צריכים להיות שני אדני כסף. אחד כנגד מוחא ואחד כנגד ליבא. זה שכנגד מוחא – זה כיסופים – מתי כבר תיתן לי אמונה?! מתי כבר אני אאמין בך ואני אקבל את עול מלכותך?
השני הוא כנגד ליבא – שה’ ייתן לו רצון להשפיע. ככה שמתחת לכל קרש יש שני אדנים.
אח”כ כתוב שצריך לעשות בריחים: (כ”ו) “ועשית בריחים“: ז”א, מצד מערב היו ששה קרשים ועוד שניים בצדדים אז סה”כ שמונה.
ואח”כ כתוב (כ”ו-כ”ז), “ועשית בריחים עצי שטים חמשה לקרשי צלע המשכן האחד וחמשה בריחם לקרשי צלע המשכן השנית” , בריחים. בכל קרש היו שני בריחים שלמעשה היו נמצאים בשתי טבעות זהב.
(כ”ט) “ואת הקרשים תצפה זהב ואת טבעתיהם תעשה זהב”. הבריחים- זה למעשה מוטות שהיו נמצאים בתוך הטבעות. והכל היה מצופה זהב: הקרשים, הטבעות, הבריחים. והיה גם בריח תיכון, הבריח התיכון בתוך הקרשים. ז”א, ככה הבריחים היו עוברים בצד החיצוני של הקרש; היו שתי טבעות קבועות על הקרש ושני קרשים נכנסים בתוך שתי הטבעות. אבל היה גם בריח שהיה עובר בתוך עובי הקרשים, באמצע של העובי. זה נקרא הבריח התיכון.
(כ”ח) “הבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה”.
מה זה הבריח התיכון? מבריח מן הקצה אל הקצה. שמצד חכמת הקבלה, אז הבריח התיכון הוא המדרגה הגדולה ביותר שיש לה את שתי הקצוות הכי מרוחקים. כי מצד העביות, מצד הרצון לקבל הכי נמוך, הכי עבה, יכולה לעשות מסך על הרצון הזה ולשעבד אותו לבורא, ואז ממילא יכולים מהצד השני להשיג את אורות האלוקות הגדולים ביותר בכלים הזכים ביותר. יוצא כאילו, שיש לו שני קצוות הפוכים ביותר: הכלים העבים ביותר והכלים הזכים ביותר, וזה נקרא: “הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה”.
זה כמו “סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה”. כל אדם צריך לראות שיהיו בו שני ההפכים הללו: כלים של עוביות, שהם כלים הממשיכים, כלים של רצון לקבל, כלים שהם בבחינת תפילה כי הם כלים של חסרון. ומצד שני, צריכים להיות לו כלים זכים שבהם הוא יוכל לקבל את עניית התפילה, שיוכל לשכון שם האור העליון, כלים של שמח בחלקו. ככל שהמרחק בין הקצוות יותר גדול, כך זה נבחן לאדם יותר גדול. (תשע”א)
