פנימיות פרשת תרומה תשפ”ג

(שמות כה, כג-ל)

 

בס”ד

 

 (כג) וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן, עֲצֵי שִׁטִּים: והשולחן אַמָּתַיִם אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ, וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ. (כד) וְצִפִּיתָ אֹתוֹ, זָהָב טָהוֹר; וְעָשִׂיתָ לּוֹ זֵר זָהָב, סָבִיב.  (כה) וְעָשִׂיתָ לּוֹ מִסְגֶּרֶת טֹפַח, סָבִיב; וְעָשִׂיתָ זֵר-זָהָב לְמִסְגַּרְתּוֹ, סָבִיב. השולחן העשוי עצי שטים מצופה זהב טהור עם זר סביב, זר מזהב.  (כו) וְעָשִׂיתָ לּוֹ, אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב; וְנָתַתָּ, אֶת-הַטַּבָּעֹת, עַל אַרְבַּע הַפֵּאֹת, אֲשֶׁר לְאַרְבַּע רַגְלָיו. (כז) לְעֻמַּת, הַמִּסְגֶּרֶת, תִּהְיֶיןָ, הַטַּבָּעֹת–לְבָתִּים לְבַדִּים, לָשֵׂאת אֶת-הַשֻּׁלְחָן. יש את הטבעות וארבעת הרגליים ואח”כ מכניסים מקלות, מקלות נקראים בדים, בתוך הטבעות וככה מרימים את השולחן, לשאת את השולחן.  (כח) וְעָשִׂיתָ אֶת-הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים, וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב; וְנִשָּׂא-בָם, אֶת-הַשֻּׁלְחָן.  (כט) וְעָשִׂיתָ קְּעָרֹתָיו וְכַפֹּתָיו, וּקְשׂוֹתָיו וּמְנַקִּיֹּתָיו, אֲשֶׁר יֻסַּךְ, בָּהֵן; כל מיני כלים, קערות, אומר רש”י, זה הדפוס שבו השמים את הלחם.

כפותיו, אומר רש”י, בזיכים שהיו שנותנים בהם לבונה, קשותיו חציי קנים חלולים, אומר רש”י, למה צריך אותם, מסדרים שלושה על ראש כל לחם כדי שהלחם השני ישב עליהם ולא ישב על הלחם התחתון.

מנקיותיו סניפים כמין יתדות זהב עומדים בארץ, כל מיני כלים.

(ל) וְנָתַתָּ עַל-הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים, לְפָנַי תָּמִיד.  למה הלחם נקרא לחם הפנים, שהיה לו פנים לכאן ולכאן, שני הפנים לשני הצדדים, וזה השולחן שעשו במשכן ועליו היו נותנים את הלחם.

מבחינה פנימית, שולחן מרמז על שילוח, כאשר שולחים את האדם הביתה, שולחים אותו מהיכל המלך, לא רוצים אותו בהיכל המלך, אומנם היכל המלך איננו מקום גשמי, אלא היכל המלך הוא מקום נפשי, כאשר נפש האדם מתוקנת מבחינת השפעה, שהאדם מתוקן כולו להשפיע לזולתו, ואין לו אהבה עצמית, דהיינו, שלא חיי למען עצמו, אלא למען הזולת.

הנפש המתוקנת הזו נעשית היכל המלך, כלומר, הקדוש ברוך הוא מתגלה בנפש האדם. אם כן כל אחד צריך לצייר לעצמו, שהוא מתאמץ ומשתדל להביא את החיים שלו לרמה של קשר עם הבורא, להביא את החיים שלו לצורה כזאת שכל כולו השפעה ואהבת הזולת ושעבוד לבורא וקיום תורה ומצוות. ופתאום כאשר הוא מתקן את נפשו להיות היכל המלך, שולחים אותו החוצה, מה זאת אומרת ששולחים אותו החוצה? גם זה עניין פנימי – שהראש שלו מתמלא במחשבות זרות, והלב שלו מתמלא רצונות זרים, שכל התאוות הזרות והמוזרות שהצליחו בני האנושות לפתח, דברים מוזרים ביותר נכנסים אצלו בראש. זה נקרא שולחן, ששולחים את האדם מפני היכל המלך.

במקום שהראש של האדם יהיה מלא במחשבות חיוביות כמו: איך לעזור לשני, איך לדון אותו תמיד לכף זכות, כמה אני קטן והוא גדול, איזה זכות יש לי לשרת אותו. במקום זה יש מחשבות הפוכות, למה לא עושים כמו שאני רוצה? שהשני לא בסדר, ואני כן בסדר. וכשקורה לאדם דבר כזה זה  מאוד מתסכל. תארו לעצמכם בגשמיות אדם רוצה להיות רופא ומשקיע לומד ומתעניין עושה מבחנים ולומד באופן מעשי, וכשלאדם זה לאחר שנתיים שלוש, מודיעים לו שהוא לא מתאים, נכשלת…. האדם נכנס לתסכול גדול.

על אחת וכמה וכמה ברוחניות, שאדם מצפה להגיע לרמה רוחנית מסוימת של קדושה, טהרה ואהבת הזולת, ובסופו של דבר הוא רואה שקיבל תאוות זרות, יצרים בהמיים, ובן אדם לחברו שלא יכול לדון את חברו לכף זכות. אומר האדם:  רבנו של עולם אני קיוויתי ללכת מחיל אל חיל, ציפיתי להגיע לתוצאות טובות, אז השמיים לא רוצים אותי, במקום לעזור ולקדם אותי הם לא רוצים אותי.  כאן לאדם יש שתי אפשרויות: אדם יכול לבוא ולומר מצד הגוף שלו, לא רוצים אותי אז לא צריך, אז אתעסק בכל התאוות הגשמיות וברצון לקבל, בלי טובות.

באים רבותינו ואומרים ‘לא, זה לא נכון’ זה שלא רוצים אותך, כן רוצים אותך, אבל רוצים לראות כמה וכמה דברים: א. אם אתה מסוגל לדון את הבורא לכף זכות. ב. אם אתה מסוגל להאמין שהוא רוצה רק את טובתך. ג. אם אתה מסוגל להאמין שהתורה והמצוות חשובים גם ככה ברמה נמוכה למרות ששאפת לרמה מאוד גבוהה. זה נקרא עצי שטים, השולחן מורכב מעצים שטים, שטים מלשון שטות, זאת אומרת שאדם צריך לומר על השכל החיצוני שלו שהוא שטות, שהוא מאמין למעלה מהשכל.

למרות שהשכל שלו אומר – שלא רוצים אותו בהיכל המלך, ולא רוצים בעבודת השם שלו, אדם צריך להגיד לא, השכל שלי והמסקנות שלו אלו הם שטויות, השכל שלי הוא שוטה, אני הולך למעלה מהשכל, אני מאמין שהבורא משגיח עליי ורוצה רק את טובתי, ופשוט רוצה לנסות אם אני באמת מסוגל להסתפק במועט, אם אני באמת רוצה להשפיע אליו. אם אני רוצה להשפיע אליו, אז אני צריך לקבל את ההנהגה שלו בכל תרחיש ובכל מצב.

וציפית אותו זהב טהור, אדם צריך להאמין שמה ששולחים אותו מחוץ לקדושה זה בכדי לייצור בו השתוקקות לבורא, זה הב, שהאדם יגיע למצב של השתוקקות שהוא רוצה, זה הב שהוא רוצה את הדבקות בה’ הוא רוצה את הטהרה והקדושה, צריך להגיע לרצון מקסימאלי, זה נקרא זהב טהור שהשתוקקות שלו היא ההשתוקקות בדבקות בה’ והוא טהור מהאגו שלו.

אם נכנע הוא לאגו שלו, אז יגיד, אם כן למה זה אנכי. “כל כך התאמצתי וכל כך השתדלתי ובסוף דרדרו אותי למצבים כל כך נמוכים, אז אני לא רוצה”. זה כשהאדם עובד למען עצמו, אבל אם הוא באמת רוצה להיכנע לה’, להיות עובד ה’ אז צריך לומר, הוציאו אותי מחוץ לקדושה, כדי לראות אם אני מקבל עליי עול מלכות שמיים גם ברגעים קשים כאלה, בכדי לראות אם אני מפתח השתוקקות לבורא במקום לברוח מהמערכה, זה נקרא זהב טהור השתוקקות לבורא, האדם אינו בורח מן המערכה, מאמין שהכל הוא ניסיון והכל כדי לפתח השתוקקות לבורא.

יש כאן כמה נקודות:

  1. לדון את הבורא לכף זכות.
  2. ניסיון אם הוא מוכן לעבור את הדברים גם בתנאים כאלה.
  3. השתוקקות לבורא, המצב הזה ניתן לו בכדי לפתח השתוקקות.

 

 וְעָשִׂיתָ זֵר-זָהָב לְמִסְגַּרְתּוֹ, סָבִיב, המסקנה:  זר, זרות, זרקו אותי מחוץ להיכל המלך ועשו אותי כמו זר, כאילו ולא מכירים אותו בכלל, למה? בכדי להביא אותי להשתוקקות לבורא.

ועשית לו למסגרת ועשית זר זהב למסגרת, מה זה מסגרת, גם כן רמז:  מתחלק לשתי מילים מס- וגרת. גרת מלשון גרות כמו זרות, אדם צריך לומר זה שעשו אותי גר, זר, והביאו אותי לידי הס”מ, מס מרמז על סטרא אחרא, שדרדרו אותי למצב כזה….  זה לטובתי, בכדי שאני אשתלם בקרב אמיתי, אבחן בקרב אמיתי, לראות האם אני באמת חיל של המלך, או שמה שלא הולך אני בורח ממנו.

(כו) וְעָשִׂיתָ לּוֹ, אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב……. (כח) וְעָשִׂיתָ אֶת-הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים, וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב;

כבר מצאנו בארון עניין של טבעות ובדים, הטבעות הן עגולות והבדים הם ישרים. העגול מורה על שלמות של השגחה פרטית, שהאדם מאמין שהבורא יתברך מנהיג את הכל בשלמות גמורה. מצד שני הבדים הם ישרים וארוכים, ולא עגולים, זה מורה על השגחת שכר ועונש, שהכל תלוי בעבודת האדם, והאדם צריך לשלב את שני ההפכים הללו, מצד אחד כך ומצד אחד כך. כל שלב בחיינו אנו צריכים לחלק בין שני ההופכים הללו, העבר שייך לעניין של השגחה פרטית, כל מה שקרה איתי עד השנייה הזאת, בא מאת ה’, ומהשנייה וזאת ואליך הכל נתון לבחירתי, לעבודתי לאחריותי, אם אני בוחר בטוב או בוחר ברע. מצד אחד כתוב שהקדוש ברוך עשה עושה ויעשה לכל המעשים, ומצד שני כתוב ‘ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת המוות את הטוב ואת הרע ובחרת בחיים’, האחריות מוטלת על האדם. שני קווים הפוכים, ובשניהם צריך ללכת. הבדים צריכים להיות בתוך הטבעות, כלומר עבודת השכר והעונש צריכה להיות משולבת בתוך הענין של השגחה פרטית.

וְנָתַתָּ עַל-הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים, לְפָנַי תָּמִיד”. מדובר על אדם רציני, שמשקיע את כל חייו בעבודת הבורא, את כל היחסים שלו שבן אדם לחברו, בן אדם למשפחתו, בן אדם לשכניו ובעבודה, בבית הכנסת, וכל הנהלה של המצוות בן אדם למקום, הכל הוא משקיע לכיוון קבלת עול מלכות שמיים.

ובסופו של דבר שלחו אותו החוצה, אומרת התורה: השילוח דהיינו השולחן הזה, הוא בשביל לשים עליו את לחם הפנים.  פנים מלשון גילוי, כפי שבגשמיות אדם רואה את הפנים של חברו, הוא בטוח שזהו חברו מגולה לפניו, אבל אם הוא רואה אותו מאחורה זה ספק.

כאן אפשר לפרש שני פרושים. האחד: צריכים לשים את לחם הפנים על השולחן, דהיינו כששולחים את האדם מחוץ לקדושה, נמצא במצב של הסתרה, אבל מאמין שהכל לטובתו, והבורא משגיח עליו, אז הוא מתנהג כאילו פני הבורא מגולים, כלומר מהשולחן הזה צריכים לעשות גילוי. ממצב של ההסתרה, כשהגוף שלך אומר שלא רוצים אותך בכלל, מכאן צריכים לעשות גילוי, הבורא נותן לי את זה דווקא בגלל שהוא אוהב אותי, ונותן לי הזדמנות לעבוד אותו במצב של השפעה מוחלטת, אז נמצא שהאדם לוקח את ההסתרה והופך אותה לגילוי. וזה נקרא שעל השולחן שמים מבחינת לחם הפנים. לחם זה הוא דבר שניזונים ממנו, כך גם אמונת הפנים הזאת, האדם צריך להיות ניזון ממנה.

אפשר לפרש גם שע”י הניסיון של השילוח, אם אדם עומד בו, אח”כ מתגלה אליו הקדוש ברוך הוא ומכניס את האדם להיכלו, ואז האדם יכול לראות ולהיות ניזון מזיו פני השם.

“ונתת על השולחן לחם הפנים לפניי תמיד”, כלומר אתה צריך לדאוג תמיד להיות לפני, אל תזייף במצבים קשים, ותתחיל לפזול למקומות אחרים, תמיד אתה צריך להיות לפני, תמיד להאמין שאתה עומד לפני, ואני משגיח עליך מהמצבים שבאים אליך ממני.

עד כאן דיברתי על מצבים שבאים לאדם פרטי, וכך נכון גם על מצבים שבאים לעם ישראל כולו. אנו רואים כביכול שהקדוש ברוך הוא זרק את עם ישראל, בעט בהם. איפה עם ישראל נמצאים היום? הם לא נמצאים בהיכל המלך, הם נמצאים בתוך ביצה של חינוך קלוקל, של תאוות מטורפות ובהמיות, מתירנות, סמים, פשע. התוהו ובהו שולט. עם ישראל כל כך חלש, שהוא רץ כמו אדם מבולבל ומטורף, עכשיו הוא לא מרוצה ממנהיג אחד אז הולך למנהיג אחר, מה ייתן לך מנהיג אחר?  כל המנהיגים האלו אין להם בסיס אמיתי, כולם פוליטיקאים שמחפשים אך ורק את הכסא.

אז למה אתה נותן שיוליכו אותך שולל כל פעם, כאילו שאתה הולך לבחור מישהו שבאמת איכפת לו מהעם? כולם חבורה של ליצנים שיושבים באותו מקום, ובכל פעם התיאטרון נמשך עם שחקנים אחרים. ומה לך ללכת שולל? זהו מבחן שהקדוש ברוך הוא זרק את עם ישראל, אנחנו צריכים להאמין, המצב הזה שהקדוש ברוך הוא זרק את עם ישראל זה לטובתו. בכדי שעם ישראל יפתח השתוקקות למעמד אמיתי – לבנות עם על בסיס אמיתי, להחליף את בסיס השקר שהיום קיים, את התיאטרון הזה, את האנשים האלו שהתחנכו בחינוך שאין בו שום דבר עם עקרונות אמיתיים של אהבת ישראל, תורת ישראל ואלוקי ישראל.

האנשים האלו התחנכו בחינוך חילוני של אומות העולם, ובאומות העולם לא קיים שום דבר מלבד האינטרס, כך אומרים חז”ל על אומות העולם: כל טיבו דעבדין, לגרמייהו עבדין – אפילו אם עושים משהו טוב, עושים זאת מתוך חשבונאות שבסופו של דבר יקבלו על כך תגמול וירוויחו בגדול. וכל המנהיגים כולם בלי יוצא מן הכלל התחנכו בחינוך כזה, ואין כאן לא אידיאלים ולא עקרונות, אלא יש כאן רק מרוץ מטורף של כבוד ושליטה, יש בזה תענוג גדול, דעו לכם לשלוט בעם, לקבל שררה לידיים, משכורת שמנה, מכוניות פאר, משרדים, מזכירות, כבוד ושליטה, יש בזה תענוג גדול.  וסביב זה נע הציר. הגיע הזמן שעם ישראל יבין שהקדוש ברוך הוא הרחיק אותו בכדי שימאס בחושך, בכדי שילך לכיוון האור, והאור ניכר מתוך החושך, לכן הקדוש ברוך הוא הרחיק את עם ישראל. השילוח היה בכדי שיוכלו לשים אח”כ על השולחן לחם פנים, להגיע לדבקות בפני ה’, בשביל זה היה השילוח.

החושך הוא רק הכנה לאור, והגלות היא הכנה לגאולה, מה אנו צריכים לעשות כל אחד באופן פרטי. לא צריכים לצאת בקמפיינים נגד אף אחד, ולא להילחם בממסד וכו’. כל אחד ואחד צריך קודם לסדר את החיים שלו בצורה הנכונה על בסיס התורה והמצוות והאהבת הזולת.

ככל שיותר אנשים ישנו באופן פרטי את חייהם, ממילא הדבר יתבטא גם באופן הכללי. דבר פשוט, ככל שיותר אנשים ישנו את חייהם הפרטיים, אח”כ יצמחו מנהיגים יותר אמיתיים (תשס”ח).