חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פנימיות פרשת תולדות – תשפ”ג

וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ

 

בס”ד

 

בראשית פרק כ”ה פס’ כב’

לגבי רבקה כתוב: “וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ, וַתֹּאמֶר: אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי? וַתֵּלֶךְ לִדְרשׁ אֶת יְהֹוָה”. רש”י מביא את המדרש הידוע: “רבותינו דרשוהו לשון ריצה, כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר, יעקב רץ ומפרכס לצאת. עוברת על פתחי ע”א, עשיו מפרכס לצאת. ד”א: מתרוצצים זה עם זה, ומריבים בנחלת שני עולמות: ותאמר אם כן – גדול צער העבור, למה זה אנכי – מתאוה ומתפללת על הריון? ותלך לדרוש – לבית מדרשו של שם: לדרוש את ה’ – שיגיד לה מה תהא בסופה:

לפי דרכנו, צריך לפרש כך, “ויתרוצצו הבנים בקרבה” – שיש בתוך האדם שני סוגי הבנה, ואם שני סוגי הבנה, אז זה כבר מצב טוב, שיש מלחמה בין שתי ההבנות, כי בד”כ אין שום מלחמה, כי האדם עובד בלב ובנפש להבנה אחת שנקראת רצון לקבל הנאה ותענוג. אם יש שתי סוגי הבנות, זה אומר שזיכו את האדם משמים להרגיש את חשיבות האמת, שעניין אמת משמעותו לשם שמים, ועניין שקר משמעותו לשם עצמו, ויש לאדם חשק וחשיבות ומשיכה שתהיה עבודתו לשם שמים, ע”מ להשפיע, מצד אהבת ה’ ולא מצד עצמו. אבל מכיון שהטבע הבסיסי של האדם הוא רצון לקבל, לכן “ויתרוצצו הבנים בקרבה”. יש רציצה ויש ריצה. רציצה זה הפירוש הפשוט שהבנה אחת מכה ומרוצצת את ההבנה השניה. כשיש לאדם מציאת חן בעבודה לשם שמים, הוא מבטל לגמרי את עניין הקבלה לתועלת עצמו שזה פסול ושקר, כי צריך להיות בלתי לה’ לבדו, וצריכה להיות רק רשות אחת. וההבנה של הרצל”ק מבטלת את עניין לשם שמים משתי סיבות:

א) מטעם שמזה האדם לא יקבל שום סיפוק.

ב) מטעם שאפילו אם נאמר שמעבודה לשם שמים כן יהיה לאדם תענוג, אבל לזה זוכים רק יחידי סגולה.

זה נקרא עניין של רציצה, שכל הבנה מרוצצת מכה וממעטת את ההבנה השניה.

רבותינו דרשו לשון ריצה, דהיינו כשמבינים לפי הפשט באמת מבינים כשהיתה עוברת ליד בתי כנסת –  רבקה מרגישה שיעקב רוצה לצאת, וכשעוברת ליד בתי עבודה זרה –  מרגישה שבחינה אחרת רוצה לצאת, מצד הפשט לומדים את זה בגשמיות. אבל מצד פנימיות הדברים זה פשוט שמדברים על שתי הבנות באדם אחד.

בזמן שהאדם מחשב את חשיבות עניין לשם שמים, אז הנקודה דקדושה שבו שרוצה להגיע לש”ש מפרכסת לצאת, דהיינו להתגלות. ולהפך, כשאדם עובר ליד בתי ע”ז, דהיינו שמחשב בעניין החשיבות של הקבלה, אז הנקודה דטומאה רוצה להתגלות, היצר הרע רוצה להתגלות, וזו מלחמה שמרוצצים זה את זה, שמכים זה בזה. זה הפשט “ויתרוצצו הבנים”.

ומהו “בקרבה”? כשמדברים על דרך הנגלה, אז כשאדם עושה מצווה בין אדם לחברו או בין אדם למקום, אומרים שזה דבר טוב, ואם ח”ו עושה עבירה אומרים שזה דבר רע, זה לא עניין פנימי אלא חיצוני. כשמדברים על מעשה המצוות, עשה ולא תעשה זה דבר מגולה. כאן כתוב “ויתרוצצו הבנים בקרבה”, וזה לא מגולה כלפי חוץ, מדוע? כי כשמדברים מצד פנימיות התורה, אז מדברים מעניין כוונת האדם בעת שעושה מצווה, אם הוא מכוון בזה לשם שמים, שעושה את זה בכוונה על מנת להשפיע, נחשב זה ליצר הטוב שנקרא קדושה, ואם מכוון בזה לתועלת עצמו נחשב זה לצד הטומאה. יוצא, שבאותו מעשה מצווה יכולות להיות שתי הכוונות, לכן נקרא זה “בקרבה”, שעניין התרוצצות הוא דבר פנימי שאי אפשר לראותו.

מצד הנגלה, אדם העושה מצווה זה טוב מאד כולו קדושה, אבל כשמדברים מצד הפנימי זה כבר יותר עדין ובלתי מגולה. אדם שעושה מצווה בשביל הרצון לקבל נקרא זה בחי’ עשיו, וכן העניין במצוות לא תעשה. כל זמן שאין לאדם את המדידה הזו, האם זה ע”מ להשפיע או לקבל, שזה ההבחן בין קדושה לטומאה, אין לו כל כך עליות וירידות, אלא באופן כללי הולך על מסילה אחת. כשאדם רוצה לבוא באופן פרטי לבחי’ דביקות בה’, כפי שבאמת צריך להיות, שכל אדם ואדם יבוא למצב שמרגיש את מציאות ה’, ויש לו קשר עם הקב”ה “כדבר איש אל רעהו”, שמדבר עם הקב”ה, והקב”ה מדבר איתו, אז מתחילות להיות כבר ההבחנות הפנימיות האלו, שעל מנת להשפיע נבחן לקשר עם הקב”ה, ועל מנת לקבל נבחן לניתוק מהקב”ה.

וכן מתחילה להתרחש הרציצה אצל האדם, שרוצצים אחד את השני, המלחמה בין יצה”ט ויצה”ר, וענין עליות וירידות. וכל כך גדולה המלחמה עד שלפעמים זה יוצא לחוץ, כלומר לא רק נשאר בפנימיות, אלא לפעמים זה מתגלה מחוץ לאדם כשנמצא במצב מסוים.

לכן כתוב “ותאמר א”כ למה זה אנכי”, ז”א למה הקב”ה אמר “אנכי ה’ אלוקיך” , כלומר מצד הדיברה הראשונה, זה מרמז על הבסיס של כללות עבדות ה’, שיש רק רשות היחיד, “אנכי ה’ אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני”. אנכי ולא יהיה, שתי דברות ראשונות אלו הן עשה ולא תעשה, בחי’ אהבת ה’ ויראת ה’. כשאדם נמצא ומרגיש את המצב של המלחמה הגדולה הזו, הוא כאילו שואל – למה זה הקב”ה ציווה אותנו את הבחי’ הזו של “אנכי”, שצריך להיות רשות היחיד, לכן כתוב אנכי בלשון יחיד, ואני רואה שאין באפשרותי להגיע למצב שבאמת תהיה רשות היחיד, אלא שיש כאן מלחמה, ריב בין שני עולמות, וכל אחד ואחד רוצה ששני העולמות יהיו בשליטתו, הן עולם הזה והן עולם הבא, ואדם רואה שלא מצליח להגיע לידי הכרעה שהנקודה דקדושה שבו תשלוט, שתהיה תמיד קבלת עול מלכות שמים, שתמיד תהיה בחי’ גדלות ה’ ואהבת ה’ שולטת, הוא רואה שזה לא הולך, אלא הרבה פעמים הוא נופל, הרצל”ק לתועלת עצמו שולט, והוא כאילו שואל למי הקב”ה ציווה “אנכי ה’ אלוקיך”, מי יכול לקיים את זה?

“ותלך לדרוש את ה'”. ממילא השאלה הזו מביאה לאדם את הדרישה שהקב”ה יעזור, “ותלך לדרוש את ה'”, כלומר האדם הולך אז לדרוש את התגלות גדלות ה’, שכשזה מתגלה יכול האדם להכריע את המלחמה, את ההתרוצצות הזו, שהבחי’ של קדושה של רצון להשפיע, זה ישלוט, ובחי’ הרצל”ק לעצמו לא יעלה בשם ושיהיה נכנע, בחי’ פסולת שלא משתמשים בה, ע”ד שבברית מילה חותכים את העורלה וזורקים לעפר. “ותלך לדרוש את ה'”, ה’ נקרא מידת הרחמים שם הויה, שבחי’ הרחמים מגולה אצל האדם. מידת הרחמים פירושה רצון להשפיע, ולא מידת הדין שהיא הרצון לקבל.

slot qris