בס”ד
בראשית פרק כז, פס’ א-כז
“וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי: וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צָיִדה \{צָיִד\}: וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת”: יש לבאר הדברים כך: “וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק”, שהשיג בחינת זיקנה, קנה חכמה, ובחינתו של יצחק היא קו שמאל בחי’ חכמה, “וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת“, זה לכאורה תרתי דסתרי, “ויהי כי זקן” השיג בחי’ חכמה “ותכהינה עיניו מראות”, כלומר שאינו משיג. לפי שהזה”ק מבאר עניין זה ואת נקודת יצחק בכלל”: מרמז הדבר על האור הגדול שיתגלה בגמר התיקון. וזה מרמז השם “יצחק” – על הצחוק והשמחה של גמר התיקון, שיהיה גילוי אלוקות בתכלית הגובה. כשכתוב “ותכהינה עיניו לראות” – מדובר על הכלים שצריך להשתמש בהם בגמר התיקון, כלים אלו היו מנועים ממנו כי הרי היה שייך לקדושה. בדרך כלל רואים בכללות התורה, שכלים אלו נמצאים ברשות הגויים: כמו שישראל שאלו כלים ממצרים, כמו שמרדכי ניזון מכלים דהמן, גם כאן.
“וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּנִי“, ז”א אתה בני, בנו של יצחק בחי’ קו שמאל כמוהו, אותה בחי’, “וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי, וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צָיִדה”, מבאר רבינו זצ”ל שעניין ציד חיות מדובר על המשכת אור החיה, לעשיו היו הכלים האלו, מבחינה רוחנית בחינתו היתה הכלים הגדולים הממשיכים את אור החיה וזה נקרא “כליך“. יצחק מנמק את זה: “הנה נא זקנתי ולא ידעתי יום מותי”, מבאר הזה”ק, שעניין המוות הוא למעשה תיקון. המוות, הקבורה והריקבון – זה תיקון שנתקן בקדושה, הוא חלק מהתיקונים של קו אמצעי. ידוע, שבכל המשכה של אור מתגלה ג”ר דחכמה, ומטרם שמספיקים לסלק אותו הוא מאיר והכלים נהנים וניזונים ממנו במשהו, ובכדי לתקן את הבליעה שבלעו הכלים מג”ר דחכמה, צריך הגוף, שהוא הכלים דקבלה, למות ולהירקב בעפר שזה חלק מתיקוני קו אמצעי, לבטל את אותה בליעה שבולע הגוף מג”ר דחכמה. משמע כאן, שיצחק אמר “לא ידעתי יום מותי“, יש לפרש שעניין ידיעה משמעותו חיבור, כמו “והאדם ידע את חווה”, והוא אומר “לא ידעתי”, כלומר, אני לא מחובר עם בחינת המוות המיוחסת לכלים שצריכים להמשיך אור החיה בגמר התיקון. עדין לא השתמש בכלים אלו ולא תיקן אותם, לכן עכשיו רוצה להמשיך אותם ולתקן בחינה זו, והכלים הממשיכים הם כלים דעשיו.
“ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי”, המטעמים שבחינת יצחק אוהב הם התגלות אלוקות, התענוג הגדול ביותר שיש בבריאה. “והביאה לי ואוכלה בעבור תברכך נפשי בטרם אמות”, משמעות הדבר שיצחק רוצה לברך את עשיו, מוסברת בפירוש הסולם: יצחק רוצה לברך את הכלים של עשיו מפני שלפי סברתו בגמר התיקון, כאשר “בילע המוות לנצח” וכבר אין שליטה של מקבל בע”מ לקבל ואפשר לכוון ע”מ להשפיע על כל הכלים אפילו על כלים דעשיו, שתתבטל לגמרי רשות הקליפות, הכל יכנס לקדושה, ממילא הוא רוצה לברך את הכלים דעשיו שהם יהיו הכלים השולטים בגמר התיקון. לפי זה יוצא שוב בצורה מדוייקת מה שאומר “לא ידעתי יום מותי”, הפירוש: שאינו מחובר עם תיקון קו אמצעי המחייב את המיתה, קבורה וריקבון הגוף. לגבי הכלים של עשיו חשב שאין הדברים כך, כי בגמר התיקון אין כבר צורך בזה.
“וְרִבְקָה שֹׁמַעַת בְּדַבֵּר יִצְחָק אֶל עֵשָׂו בְּנוֹ” אומר שם, שרבקה היא בחינת בינה, “וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו הַשָּׂדֶה לָצוּד צַיִד לְהָבִיא”, עשיו נקרא בנו של יצחק, מיוחס אליו כי שניהם קו שמאל, ויעקב מיוחס לרבקה שהיא בחינת בינה, וצריך לומר שזו בחינת ז”ת דבינה כיוון שהיתה אשתו של יצחק. “וְרִבְקָה אָמְרָה אֶל יַעֲקֹב בְּנָהּ לֵאמֹר: הִנֵּה שָׁמַעְתִּי אֶת אָבִיךָ מְדַבֵּר אֶל עֵשָׂו אָחִיךָ לֵאמֹר: הָבִיאָה לִּי צַיִד וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים וְאֹכֵלָה וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי יְהֹוָה לִפְנֵי מוֹתִי: וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ”: הזה”ק מפרש את “שמע בקולי”, שיש קול ודיבור שהם ז”א ומלכות. בדרושי ראש השנה כשמדבר על קול שופר, מבאר: שקול עשוי מג’ בחינות שהם ג’ קוים. לכן אומרת לו “שמע בקולי”, כאן צריכים לתקן קו אמצעי על בחינת המוחין שיצחק מבקש, על בחינת הכלים של גמר התיקון. “לֶךְ נָא אֶל הַצֹּאן וְקַח לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּאֲשֶׁר אָהֵב“: יש לומר שזה מרמז שרבקה רוצה לתקן מטעמים מבחינת ו”ק דחכמה שנקרא שני גדיי צאן. גדי מרמז על קטנות ובכל זאת בחינת חכמה, אבל חכמה שלא תבטל את כל התיקונים של שיתא אלפי שני, שלא תתבטל בחינת האמונה אפילו בגמר התיקון, כמו שכתוב במסכת עבודה זרה לגבי אומות העולם שבעטו במצוות סוכה כשהוציא הקב”ה חמה מנרתיקה. “וְהֵבֵאתָ לְאָבִיךָ וְאָכָל בַּעֲבֻר אֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ לִפְנֵי מוֹתוֹ”: שיברך אותך ולא את עשיו, ז”א בגמר התיקון תשלוט הדרך שלך.
“וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל רִבְקָה אִמּוֹ הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק”: שערות מרמזות על כלים דקבלה, שכידוע סוערים בתאוותם להמשיך את אור האלוקות. אצל עשיו יש כלים דקבלה, אבל יעקב איש תם יושב אוהלים, אינו קשור לבחינה זו של שערות, שאומר “ואנכי איש חלק”. “אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה“: אולי ימשש אותי אבי בכדי להבין את תכונתי ובחינתי, “וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה”, עשיו רוצה בחינת חכמה ולי אין הכלים להמשיך חכמה, א”כ יקלל אותי. היות שיצחק רוצה לקבוע את הבחינה השולטת בגמר התיקון, וליעקב יש כלים דהשפעה בלבד, ואלו לא הכלים המיועדים לגמר התיקון, שאז אפשר לכוון ע”מ להשפיע על כלי קבלה, א”כ זו לא בחינה מתאימה לגמר התיקון, לכן עניין הקללה שאין הדבר שייך כלל.
“וַתֹּאמֶר לוֹ אִמּו: עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי אַךְ שְׁמַע בְּקֹלִי וְלֵךְ קַח לִי: וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח וַיָּבֵא לְאִמּוֹ וַתַּעַשׂ אִמּוֹ מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהֵב אָבִיו: וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת וַתַּלְבֵּשׁ אֶת יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן”: מפרש בעה”ס, שעניין בגדים הם לבושים, שלבושים הם כלים שאיתם אפשר להשיג את אור האלוקות. הלבושים הללו לקח עשיו לקח מנמרוד, אלו היו הכלים הגדולים בבחינת אור חוזר שצריך להפעיל בכדי להלביש את מוחין דג”ר דחיה. מה שאמרה רבקה: “עלי קללתך בני” – הפשט, שאני לא אתן שאתה תקולל, כי סוף כל סוף אני מסדרת שאתה כן תמשיך חכמה. “עלי” – על בחינתי שהיא בינה, שאלו כלים דהשפעה, תיפול הקללה, כי כלים אלו לא שייכים בגמר התיקון, אבל עליך לא תיפול קללה – כי אתה כן ממשיך חכמה אבל בצורה כזו שלא תבטל את תיקוני האמונה. לכן לקחה את בגדי עשיו “וַתַּלְבֵּשׁ אֶת יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן”. “וְאֵת עֹרֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים הִלְבִּישָׁה עַל יָדָיו וְעַל חֶלְקַת צַוָּארָיו: וַתִּתֵּן אֶת הַמַּטְעַמִּים וְאֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר עָשָׂתָה בְּיַד יַעֲקֹב בְּנָהּ”: מצד אחד – מטעמי בשר שהוא מוחין דחיה, מצד שני – הלחם שהוא בחינת חסדים ואמונה, שזה מרמז על כך: שהדברים צריכים להיות משוכללים בבחינת קו אמצעי הממזג ומשכלל.
“וַיָּבֹא אֶל אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי מִי אַתָּה בְּנִי: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל אָבִיו אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי קוּם נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי בַּעֲבוּר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ”: הזה”ק מבאר מדוע צריך להיות המהלך הזה בדרך רמאות, ואומר שעניין רמאות הוא המשכת ג”ר דחכמה ואח”כ מסלקים אותו ונשארים רק עם חכמה בשיעור שלא יבטל את בחינת האמונה, ולכן נראה זה כמו רמאות. מה הפשט בדברי יעקב: “אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ” – כל המפרשים תמהים איך אומר דבר שקר? ואפשר לומר בפשטות, שכאן מדובר על בחינות רוחניות, ועכשיו כשהוא משתמש בעוביות ובלבושים של עשיו להמשיך ג”ר דחכמה, לכן נחשב כבחינת עשיו, בכור – גם מרמז על בחינת חכמה. “עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי קוּם נָא”: קימה מרמזת על אור הגדלות שהמשכתי בשבילך, ומיד אח”כ אומר לו לשבת האם זה משחק? אלא יל”ו, שכל המילים כאן מרמזות על תיקון קו אמצעי הממשיך את כל האור, כי משמיא פלגא לא יהבינן, ואכן מאיר ג”ר דחכמה וזה ע”י הלבושים של עשיו. אבל מיד יעקב מתקן את זה בצורה נכונה ולכן אומר: “שבה” – שהתענוג שמאיר באור האלוקות לא יהיה יותר מאשר הכח של האמונה שיש לו, שהוא למעלה מהדעת.
תוספת לעניין “לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי”: ידיעה – היא עניין חיבור, לא ידעתי – הפשט אין לי את תיקון קו אמצעי שצריך להיות שריר לגבי הכלים של עשיו, כי למעשה לא צריך את זה לכלים של עשיו, הרי מדובר על גמר התיקון שאפשר לכוון אפילו על כלים דעשיו, ולכך לא צריך את המוות הזה שהוא התיקון. כל עניין מיתה וקבורה הוא לפני גמר התיקון, ולכן בגמר התיקון אין צורך בתיקונים האלו של תיקון קווים, כי ת”ק צריך כל זמן שעלולים לחטוא, אבל כשבילע המוות לנצח, ואין אפשרות לחטוא – אין צורך בתיקון קווים.
“וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל בְּנוֹ מַה זֶּה מִהַרְתָּ לִמְצֹא בְּנִי? וַיֹּאמֶר כִּי הִקְרָה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנָי”: מדוע שואל יצחק את השאלה הזו, מה הבעיה עם המהירות הזו? עניין מהירות כתוב פעמים רבות: כמו את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח, וכסא דוד עבדך מהרה לתוכה תכין. ויש לומר, שההבחן בין עובד אלוקים לעובד לעצמו בפשטות הוא: שאדם השקוע בתאוות עצמו ונהנה מאכילה אינו ממהר באכילתו כי נהנה מכל ביס וביס, אבל עובד ה’ ירצה לסיים את עניין האכילה כמה שיותר מהר, הוא מתייחס לאכילה כצורך בסיסי ולא כאל סוג של הנאה. מכאן רואים, שעניין של מהירות מרמז על הנקודה שהאדם לא מתעכב על התענוג, הוא אינו משתקע שם, וזה מה ששואל כאן יצחק: “מה זה מהרת למצא?”. האור הזה שבחינת יעקב ממשיכה, מצד אחד – זה עם לבושי עשיו, ומצד שני – זה קורה מהר מאד ואין זו תכונתו של עשיו. בגמר התיקון כתוב: שלא בחפזון תצאו, בניגוד ליציאת מצרים שהיא בזמן התיקון, שהיתה בחפזון.
אפשר להוסיף באותו עניין, כפי שמבאר רבינו בעה”ס בהקדמה לתע”ס לענין “יגעת ומצאת תאמין”, מה הקשר בין יגיעה ומציאה? אין האדם מתייגע בכדי למצוא מציאה שבד”כ נמצאת במקרה ולא ע”י יגיעה, ומתרץ שבאמת אדם מתייגע שלא להיות מקבל, והנה למה שאח”כ כן זוכים לאור פניו ית’ זה רק בגדר מציאה, כי אין עובדי ה’ מכוונים בעבודתם לעניין זה אלא להפך.
בכתבי ר’ משה ברוך למברגר ראיתי פשט חדש לעניין “אחור באחור ופנים בפנים”. ואומר, שבגשמיות כאשר אדם מדבר עם חברו הם מסתכלים אחד בפני השני, כל הקשר הוא פנים אל פנים. ממילא יוצא שהמושג פנים מראה על חיבור ולכן אומר: מה נקרא פנים בפנים? זהו החיבור של האדם עם הבורא שזה בחינת אמונה. החיבור עם הבורא הוא רק ע”י אמונה, וע”י אמונה זוכה האדם לכל מילי דמיטב, אבל אחור באחור זה אדם שמשתמש בכלים של חכמה ודעת לא יכול להיות לו קשר ולכן נקרא אחור באחור. גם כאן, ענין אור פני ה’ צריך להיות רק בגדר מציאה, כי אדם מתיגע ללכת באמונה למעלה מהדעת, בהשפעה, ופתאום מאיר אור ה’, זה נקרא: אין בן דוד בא אלא בהסח הדעת, לא שמכוונים להמשיך את גילוי האור אלא האדם הולך בכיוון ההפוך של יגיעה ואמונה. וגם כאן כתוב: “מה זה מיהרת למצוא”, שתי המילים האלו למעשה קושרות את אותה נקודה, ענין מהירות – מרמז על כך שהחכמה רק בבחינת אורחא למעבר אביה, וגם למצוא שהוא עניין בהיסח דעת.
“ויאמר כי הקרה ה’ אלוקיך לפני”, זה רק מקרה שזו התערותא דלעילא כל הגילוי שמתגלה. על זה כתוב: וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו אִם לֹא: מצד אחד, יעקב באמת המשיך אור דחיה של גמר התיקון בעזרת הלבושים, מצד שני, היה זה בבחינת מהרת למצוא, תקן את הכל ע”י קו אמצעי כפי שכתוב “קום נא שבה”, המרמז על המשכת הג”ר (קום) ומיעוטו (שבה נא).
“וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו: וְלֹא הִכִּירוֹ כִּי הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו שְׂעִרֹת וַיְבָרֲכֵהוּ“. המובן הפשוט של “ולא הכירו“: כי יעקב איש חלק ללא שערות, כלי השפעה בלבד בחינת אמונה, ממילא לא הכירו כי היה שילוב של שערות שלקח מעשיו, והקול קול יעקב, שעניין קול היא בחינה המתקבלת מג’ מרכיבים: אש, רוח ומים. ג’ קוים.
וַיֹּאמֶר אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו וַיֹּאמֶר אָנִי: “אני” – בחינת כלים דקבלה בחינת מלכות. “וַיֹּאמֶר הַגִּשָׁה לִּי וְאֹכְלָה מִצֵּיד בְּנִי לְמַעַן תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי וַיַּגֶּשׁ לוֹ וַיֹּאכַל וַיָּבֵא לוֹ יַיִן וַיֵּשְׁתְּ“: הזה”ק אומר שיין גם מרמז על בחינת מוחין דחיה, “ויֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק אָבִיו גְּשָׁה נָּא וּשֲׁקָה לִּי בְּנִי: וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ יְהֹוָה”: הבגדים הם בגדי עשיו, אבל כתוב: “וירח את ריח בגדיו”, שהנקודה היא שריח היא בחינה העולה ממטה למעלה, שזה מרמז שתיקן בגדים אלו בבחינת ממטה למעלה, בבחינת השפעה, כי ריח עולה כמו עשן. “וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ” – התחבר אליו בבחינת זיווג דנשיקין, “וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה”, מוחין דראיה, “רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ יְהֹוָה”, ששדה מבורך היא המלכות דקדושה. יש כאן שילוב: הקול קול יעקב – כלי השפעה, הידים ידי עשיו – כלי קבלה ואת השילוב – את זה ברך יצחק בסופו של דבר, ואומר בפירוש הסולם בפרשת תולדות: שברכה זו היתה שדרכו של יעקב תשלוט גם בגמר התיקון.
