בס”ד
“ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שעותם אל האלוקים מן העבודה” (שמות, ב’, כ”ג).
נשאלת השאלה למה דווקא אחרי מות מלך מצרים יזעקו בני ישראל? לכאורה, הייתה צריכה להיות הקלה במצבם של ישראל, והנה התורה אומרת מיד “ויאנחו בני ישראל מן העבודה“, מהי הסיבה? רש”י במקום מביא מדרש: מלך מצרים בעצם לא מת ממש אלא נהייה מצורע, ומצורע חשוב כמת, הוא הכביד יותר ויותר את עולו על עם ישראל. נפרש את רש”י על דרך פנימיות התורה: ידוע שהדם הוא הנפש והרצל”ק רוצה כמה שיותר ליהנות. למשל, אנו רואים בגשמיות אנשים שאוכלים בשר נהנים במיוחד כשבבשר יש דם הנותן את כל הטעם בבשר, בבישול קצר של הבשר מרגישים את טעם הדם. התורה מזהירה אכילת אבר מן החי ואוסרת בכלל אכילת דם, יש בזה תענוג גדול אחרת התורה לא הייתה צריכה להזהיר. ברוחניות, הרצל”ק רוצה למצוץ את התענוג בכל דבר. זה הפירוש שפרעה היה רוחץ בדמם של תינוקות ישראל, ישראל הולכים בדרך של קטנות הנקראת תינוקות. אנחנו חונכנו לא לעבוד עם תענוגים גדולים אלא “כשור לעול וחמור למשא”, להיות נאמנים לה’ יתברך ובעיקר במצבים השפלים והנמוכים. כשהאיש הישראלי עובד את ה’ באמת ובתמים, למעלה מהדעת, אח”כ מתגלה בו חיות הנקראת דם, ואת זה קליפת פרעה רוצה, פירושו של רש”י.
פירוש אחר: מלך מצרים זה שורש הקליפה. הרי כתוב בספרים שיש בקליפות מידה מסוימת של ניצוצות אלוקות, ולכן יש לרצל”ק להציע לאדם איזה תענוגים רוחניים גם כשהוא הולך בדרך הקליפה. עם הניצוצות האלה הקליפות יכולות לשעבד את האדם, כי האדם נמשך אחרי תענוג. הקב”ה עשה זאת כך כדי לחזק את מערכת ההסתרה, הקב”ה עשה שירדו ניצוצי אור לתוך הקליפות וממילא, על ידי כוח התענוג שהם נותנים יש בכוחם לשעבד את ישראל. “וימת מלך מצרים” – כאשר מת והסתלק התענוג, שורש הקליפה המסוגל לספק תענוג, אז “ויאנחו בני ישראל מן העבודה“. מדוע קודם הם לא נאנחו? – משום שקודם מצרים סיפקו להם תענוג ועכשיו כבר אין תענוג. ולמה הם צריכים לעבוד בעבודת הרצל”ק אם אין בו תענוג? – כי האדם, כשהוא רואה שאין סיפוק בעבודת הרצל”ק, הוא נאנח. ממו”ר זצ”ל שמעתי שהאדם הישראלי כן רוצה להיות טוב, הוא רוצה לעבוד את ה’ על מנת להשפיע, אבל הוא לא יכול כי קליפת מצרים שולטת עליו, וכשהאדם מרגיש בשליטת מצרים הוא נאנח אנחה כבדה, האדם מנסה ומנסה להיפטר משליטת הרצל”ק ולא יכול לו. “ויזעקו ותעל זעקתם אל האלוקים מן העבודה” – מתוך העבודה שעבדו. אדם שאינו עובד אין לו שום חיסרון, אין לו שום תביעה, אבל אדם שעובד ועובד ורוצה להגיע למצב של אהבת הזולת, שרוצה להגיע לשליטה על הרצל”ק ולא שהרצל”ק ישלוט עליו, רוצה להגיע לאהבת ה’ ולא מצליח, מתוך העבודה שלו הוא נאנח וצועק לה’ שיושיעו.
וישמע אלוקים את נאקתם ויזכר אלוקים את בריתו את אברהם, את יצחק ואת יעקב” (שם כ”ד) – אומר רש”י: “וישמע את נאקתם” – את צעקתם. “וירא אלוקים את בני ישראל וידע אלוקים” (שם כ”ה).
אומר רש”י: שם לב עליהם ולא העלים עיניו. צריך להבין מה הפירוש “וישמע אלוקים את נאקתם ויזכור את בריתו“, וכי הקב”ה לא תמיד זוכר את בריתו? צריך משהו שיזכיר לו, הוא צריך מזכיר? אומר רש”י: נתן עליהם אלוקים לב ולא העלים את עיניו. למה נחשוב שיעלים את עיניו, הרי הוא הטוב והמיטיב? צריך להגיד שהכל מדובר לגבי הנבראים. הקב”ה טוב ומיטיב תמיד ואין בו שינוי “אני ה’ לא שניתי”. בעניין הזה, יותר מאשר שהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק, אבל כשאין לתחתונים כלים ואין להם צורך לקב”ה – אין למי לתת את השפע, כי אין למישהו צורך. העליון מתאווה ומשתוקק להשפיע את אור האלוקות, אבל את התחתון זה לא מעניין, התחתון מחפש דברים אחרים, לתחתון יש דברים אחרים מהם הוא מקבל תענוג: יש כסף, יש קנאה, יש כבוד, יש אנשים ששקועים בלימודים ואותם לא מעניין מהבורא יתברך ומהשכלת האלוקות, וממילא אין להקב”ה למי להשפיע. אבל ברגע “שתעל שעותם אל האלוקים מן העבודה” – כלומר, כשהם משתוקקים לעבודת ה’, “הבא להיטהר מסייעין אותו”, משתוקקים לעזרת ה’, ממילא כעת יש הזדמנות לעליון להשפיע עליהם.
“וישמע אלוקים את נאקתם” – הרי אין לקב”ה אוזניים, אלא הכוונה שעכשיו יש כלי. כשמופיעה הגדרה כזאת בתורה, משמעותה: כעת השינוי הוא לא אצל ה’ יתברך, אלא כעת השינוי חל אצל הנבראים והם רוצים את ה’. זה נקרא “וישמע”, השינוי אצל התחתונים מאפשר לבורא להשפיע. וגם “ויזכור אלוקים את בריתו” – יש אפשרות כעת לממש את הברית. “ויזכור”, לא שקודם הוא שכח. “ירא אלוקים את בני ישראל וידע אלוקים“, כעת הוא יכול להשפיע להם מתוקף רצונם את אור ה’. רש”י אומר: “וידע אלוקים” נתן עליהם לב, האם קודם לא היה לו לב? קודם לא ריחם עליהם? קודם, לא הייתה האפשרות לממש את זה משום שלא היו להם כלים וכעת יש להם כלים.
אנו צריכים ללמוד את התהליך לגבי מצבנו שלנו. אנחנו צריכים להגיע למצב של חיסרון עצום ולזעוק לה’ שיתקן בתוכנו, שישלח לנו את אורו ויתקן בנו רצון להשפיע. ה’ יתברך משתוקק להשפיע כל הזמן, הבעיה היא אצלנו. על כן העבודה שלנו היא לא לשכנע את הבורא להשפיע לנו אור, אנחנו לא צריכים לדאוג לעניין של העליון, אנחנו צריכים לדאוג לעניין של התחתון. כלומר, לכלי, לחיסרון, להשתוקקות, על זה אנחנו צריכים לדאוג. לפעמים, הקב”ה עוזר לנו מתוך רצונו להיטיב לנבראיו, וכשאין מספיק חיסרון זה כאילו האדם לא בכיוון הנכון.
שמעתי ממו”ר זצ”ל משל בעניין: אדם שהרגיש לא טוב, מרגיש מאוד לא טוב – הולך לפרופסור גדול, הפרופסור קורא לקולגה שלו והם בודקים את תוצאות הבדיקות, רואים שיש לו מחלה מלמעלה עד למטה, כולו מלא חולאים. האדם אומר להם: ‘מה אתם בודקים כל מיני צילומים, את הלב ואת הריאות ועוד, תראו, יש לי פצע ברגל ואותו אתם בכלל לא בודקים’. הם צוחקים, כי הוא שם לב לפצע ברגל, שזה דבר חיצוני וזניח ואילו הם מסתכלים על הדברים העיקריים. הנמשל: אדם הרבה פעמים מבזבז את החיים שלו על כל מיני שטויות במקום להסתכל על העיקר, על הקב”ה, למצוא את פני ה’ ולראות מה באמת מפריע לו להידבק לה’, מקום זה, הוא משחק בכל מיני שטויות. בגלל הכיוון ההפוך שלנו, הקב”ה, מתוקף רצונו להיטיב לנבראיו, מכוון את האדם וגם את כלל ישראל, בשתי אפשרויות: או שנותנים לאדם מכות, ייסורים, או שמראים לו אור גדול והוא מיד רץ לאור הזה, מראים לו תענוג גדול.
קראנו בזוהר החדש, פרשת בראשית, שהתנאים אומרים שלפני הגאולה יהיה חושך גדול וצרות מצרות רבות, למה? כדי לדחוף את ישראל לתשובה, לחשבון נפש, להשתפרות, ומתוך זה יווצרו כלים וחסרונות להרגיש את אור ה’. נמצא אם כן, שכל החשיכה בחיינו הפרטיים, כשהרצל”ק מתגבר ומתגבר ולא מצליחים להשתחרר ממנו, גם בחיי עם ישראל אנו רואים שכוחות נגד הקדושה ונגד התורה והמצוות דווקא מתגברים ושולטים, צריך לדעת שהכל מסובב מלמעלה כדי שנצעק לעזרת ה’ יתברך וכדי שהצעקה תהייה ממקום אמיתי, מעומקא דליבא, אז אור ה’ יתגלה וייתן את הישועה. (תשע”ב)