בס”ד
כתיב (דברים יא, כו): “ראה אנכי נותן לפניכם”, יל”ה, מדוע פותח בלשון יחיד ומסיים בלשון רבים? וכמו”כ יל”ה ענין ראה מלשון ראיה.
לשון יחיד, היינו שכל פרט צריך לזכות לבחינת ראיה, ע”ד “ואהבת את ה’ אלקיך” – לשון יחיד. ומדבר לכלל ישראל, היינו שכל פרט מן הכלל צריך לזכות לבחי’ “ה’ אלקיך”, לשון יחיד, ז”א שלא לסמוך על השני, אלא לכאו”א צריך להיות יסוד, שעל היסוד הזה בנויה כל העבדות שלו.
וכמו”כ, האדם צריך לזכות לבחי’ ראיה, כשאחז”ל: כאשר אדם אומר “ויכולו” הוא מעיד על מעשה בראשית. ויל”ה: א) עדות זו בשביל מי הוא צריך להעיד? ב) הלא אין עדות אלא מבחינת ראיה ולא משמיעה, ואיזו ראיה יש כאן כשאומר “ויכולו”?
תשובה: עדות היא שאדם צריך להעיד – שאמת הוא שמעשה בראשית שהבורא ברא היה מטעם להיטיב לנבראיו, וזה דוקא כשזכה לבחינת ראיה, היינו לאור החכמה. כי כשזה מתגלה, אז הוא מעיד על מעשה בראשית שהם להיטיב לנבראיו. וזו בחי’ שבת וגמר מלאכה, היינו שכבר מגולה המטרה שהיא “להטיב לנבראיו”. וזה נקרא “כי בו שבת מכל מלאכתו” (בראשית ב’ ג’), כיון שכבר נתגלתה המטרה.
(ראה, תדש”ם)
ברכה וקללה
“ראה אנכי נותן לפניכם היום וכו’ את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה’ אלוקיכם, אשר אנכי מצוה אתכם היום. והקללה – אם לא תשמעו אל מצות ה’ אלוקיכם, וסרתם מן הדרך אשר אנכי מצוה אתכם היום, ללכת אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם” (דברים י”א, כ”ו-כ”ח).
המפרשים מקשים: א) למה בברכה אמר “אשר תשמעו”, ובקללה אמר – “אם לא תשמעו”? ומדוע לא אומר גם בברכה אם תשמעו? ב) מדוע בקללה מפסיק בין המילים “מצות ה’ אלוקיכם” לבין המילים “אשר אנכי מצוה אתכם היום“, עם המילים “וסרתם מן הדרך”, ובברכה תיכף לאחר “ה’ אלוקיכם” כתוב “אשר אנכי מצוה אתכם היום“, ואין הפסק ביניהם?
ויל”ו על דרך הרמז – הפסוק “את הברכה” הוא מפרש מהי הברכה – “אשר תשמעו אל מצות ה’ אלוקיכם, אשר אנכי מצוה אתכם היום“. והקללה הוא מפרש מהי הקללה – “אם לא תשמעו את מצות ה’ אלוקיכם“, אזי מה יהיה? הוא מפרש – “וסרתם מן הדרך, אשר אנכי מצוה אתכם היום“, רק מה יהיה לכם? “ללכת אחרי אלהים אחרים, אשר לא ידעתם“.
רבינו חוזר על השאלות בתוספת מעט הסבר:
ויל”ה: א) מדוע בברכה אמר “אשר“, ובקללה אומר “אם תשמעו“. ולמה לא אומר גם בברכה “אם תשמעו”, שמשמע, שזהו תנאי: אם תשמעו תקבלו ברכה? ב) מדוע אצל הקללה הוא מפסיק בין “אלוקיכם“, ואומר, “וסרתם מן הדרך, אשר אנכי מצוה אתכם היום“. ולמה לא אומר בברכה גם כן והלכתם בדרך, אשר אנכי מצוה אתכם היום, אלא שאמר, “אשר תשמעו אל מצות ה’ אלוקיכם, אשר אנכי מצוה אתכם היום“? ג) מהי הלשון אשר תשמעו, אם לא תשמע? וכי זה עניין של שמיעה, ולמה לא אומר, אם חוקתי תעשו או תלכו, מהו הלשון שמיעה? והעניין – בשעת קבלת התורה אמרו ישראל: “נעשה ונשמע”. לכן כל המדובר כאן הוא על עשיה. והקב”ה מפרש כאן השכר – שנקרא שמיעה. לכן, את הברכה – עשה שתשמע, והקללה – מתי תדעו שיש לכם קללה ח”ו? בזמן שלא תשמעו, אזי תדעו שהעשיה שלכם לא בסדר. לכן אמרו וסרתם וכו’ ללכת, שהוא עניין עשיה. מה שאין כן אם העשיה בסדר, צריכה להיות שמיעה.
(ראה תשכ”ב, מנצ’סטר)
ראה לשון יחיד
“ראה” לשון יחיד, “לפניכם” לשון רבים. “את הברכה אשר תשמעו“. ומדוע לא כתיב אם תשמעו, היינו שהברכה באה על תנאי? עיין באור החיים שמפרש – ראה זה שייך לכל יחיד. פירוש: לענין ראיה כולם שוים. ויל”ו לפי פירושו, שכל הכלל כולו צריך לבוא לבחי’ ראיה, היינו “ראה אנכי נותן לפניכם“, שהקב”ה הוא הנותן את הברכה. ומהי הברכה? אומרת התורה: “אשר תשמעו” זו כל הברכה.
אבל לפי”ז יל”ה: אם הקב”ה נותן את הברכה, שאין זה בידי אדם. א”כ מהי הבחירה, שיהיה שייך לומר שלזה הוא נותן את הברכה ולא להשני? וזה מבואר בסוף פרשת עקב שכתוב: “כי אם שמור תשמורון את כל המצוה הזאת אשר אנכי מצוה אתכם לעשותה: א) לאהבה את ה’ אלקיכם, ב) ללכת בכל דרכיו, ג) ולדבקה בו”. היינו, מי שיקיים את כל ג’ הדברים בבחי’ מעשה, אז הקב”ה יתן לו שמיעה, כמ”ש “נעשה ונשמע”. שעי”ז שיקבלו עליהם בבחי’ המעשה, אז הקב”ה נותן את השמיעה. כמ”ש “את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה’, אשר אנכי מצוה אתכם היום“.
“את השמים ואת הארץ אני מלא” – הדיבור עם משה היה מבין ב’ בדי הארון,
“והיה המקום אשר יבחר ה’ אלקיכם לשכן שמו שם, שמה תביאו את כל אשר אנכי מצוה אתכם – עולותיכם וזבחיכם ומעשרותיכם ותרומת ידכם וכל מבחר נדריכם אשר תדרו לה’” (דברים י”ב, י”א).
(ראה תשל”ח)
ויל”ה: לפי שהתוה”ק היא נצחית, וא”כ בזמננו מהו המקום אשר בחר ה’ לשכן שמו שם? ועוד יל”ה: מהו הרמז של המקום הזה דווקא בחר ה’, ו”הלא את השמים והארץ אני מלא”!? והקושיא הזאת שאל כותי אחד את רבי מאיר (בר”ר פר’ ד’ ד”ה “כותי אחד”) וז”ל: אפשר שכתוב בו “את השמים ואת הארץ אני מלא” היה מדבר עם משה מב’ בדי הארון? א”ל: הביא לי מראות גדולות, א”ל: ראה בבואה שלך בהן. ראה אותה גדולה. הביא מראות קטנות, א”ל: ראה בבואה שלך בהן. ראה אותה קטנה. א”ל: מה אם אתה, שאתה בשר ודם אתה משנה א”ע בכל מה שתרצה, מי שאמר והיה העולם ברוך הוא על אחת כמה וכמה, כשהוא רוצה – “הלא את השמים ואת הארץ אני מלא”, וכשהוא רוצה – מדבר עם משה מב’ בדי הארון. עכ”ל.
וגם את המשל הזה יש להבין: מהי התשובה, שלכאורה אין המשל דומה לנמשל. הבבואה שבתוך המראה זהו דבר שחוץ ממנו, אבל באדם עצמו ודאי שיש לו מדה, או שהוא קטן או שהוא גדול!?
והענין: “המקום אשר יבחר ה’“, הוא בחי’ השפעה במוחא וליבא. “שמה תביאו“, היינו כל המצוה, שלמצב זה צריך להביא את המצוות ומעשים טובים שיש להאדם. משא”כ בשאר המקום, היינו בבחי’ קבלה, אין ה’ שורה, היינו שאין שום התגלות. וזה דוקא מב’ בדי הארון. שענין ב’ בדי הארון הוא בחי’ אהבה ויראה, שה”ע עשה ולא תעשה, וזה ע”ד אנכי, ולא יהיה לך. שדוקא על ב’ אלה מתגלה השכינה הק’, הנק’ בחי’ ארון. וזהו ארון נושא את נושאיו, היינו שאין האדם מקבל את השכינה הק’, אלא השכינה הק’ מקדשת את האדם, ואז האדם יכול לעשות הכל בבחי’ השפעה. וענין מראה, היינו התגלות ה’, נקרא בבואה שבתוך המראה שזה “במראה ולא בחידות”.
(עש”ק ראה תשט”ז, מינכן)
עשר תעשר
“עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה” (דברים י”ד, כ”ב). ודרשו חז”ל: עשר בשביל שתתעשר. ולכאורה, איך דרשו רז”ל צוי הפסוק על שלא לשמה, היינו שהכוונה, שהוא יתן צדקה, כדי שיתעשר? ויש לומר על דרך שאמרו “נעשה ונשמע”, שהכוונה – שעל ידי המעשה הם יגיעו לבחינת נשמע, שהמעשה פועל על הכוונה. נמצא, שהאדם, בזמן נתינת המעשר, היינו מעשה של נתינה, יכוון בשביל ש”תעשר“, היינו שיזכה לבחינת רצון וחשק ליתן. היינו כמו שהמעשה הוא נתינה ולא קבלה, כמו כן יזכה שגם המחשבה והכוונה שלו יהיו רק לתת ולא לקבל שום תמורה חזרה. ועוד יש לומר: “עשר תעשר“, היינו “עשר” על המעשה, באם שיעשה מעשה של נתינה – “תעשר” – אז יזכה שגם הכוונה תהיה בחינת נתינה ולא קבלה. ומה יהיה אחר כך? בשביל שתתעשר, כי א”א לקבל הטוב והעונג הנקרא עשירות מה’, מטרם שיהיה לו השתוות הצורה. ואז, כשיזכה שגם הכוונה תהיה בעל מנת להשפיע, אז יזכה לקבל את העשירות, הנקרא שתתעשר.
(מוצש”ק ראה תשל”ז)
יאה עניותא לישראל
כתוב: “כי לא יחדל אביון מקרב הארץ” (דברים ט”ו, י”א). כמו”כ אחז”ל (חגיגה ט:) יאה עניותא לישראל וכו’.
ויל”ה: כי ידוע שאין כלי לקבל התענוג אלא בחי’ ההשתוקקות. כי החסרון וההשתוקקות להדבר זהו המודד שיכול לקבל התענוג מהדבר. כדוגמת שאחז”ל: השותה מים לצמאו נותן ברכה על ההנאה, שאין אדם נהנה מאכילה בלי תאבון, ע”ד מתוקה שנת העובד (קוהלת ה’ י”א).
ולפי”ז יוצא, שענין עניות – שאין עני אלא בדעת, נמצא. שההשתוקקות להדעת היא בחינה לפי מה שהאדם מרגיש את עצמו שיש לו חסרון להדעת. לפי”ז יש לשאול: כשהאדם כבר זכה לבחינת ישראל, וכבר הוא מרגיש א”ע שאין לו חסרון, ואין הוא עני, א”כ מאין הוא יקח כלי הנקרא השתוקקות, מאחר שהוא כבר זכה לבחי’ ישראל?
לזה באה התורה ואומרת לנו: “כי לא יחדל אביון“, אלא הקב”ה ימציא לו בחי’ חסרון וריקות ועניות, שיהיו לו כלים לקבלת השפע. נמצא “כי לא יחדל אביון” זאת הבטחה שנתנה התורה לישראל, שיהיה להם תמיד מקום לעלות בדרגות מעלות העליונות. וז”פ “יאה עניותא לישראל” וכו’, משום שעי”ז יעלו תמיד במעלות.
וזהו “עני חשוב כמת” (רש”י בראשית כט’ יא’). אם הוא מרגיש את החסרון שלו כמו מת, שאין לו חיים בלי המילוי, שחסר לו שימלאו אותו, זהו נקרא כלי של השתוקקות, שעי”ז יקבל מילוי על העניות שלו.
(תש”מ תמוז)
