בס”ד
פרשת השבוע, פרשת קדושים וכך נאמר בה, פרק י”ט:
וכי תזבחו זבח שלמים לה’ לרצנכם תזבחהו (פסוק ה’):
כי מה זה זבח שלמים? זבח של שלמות, שאדם מרגיש שלמות בעולמו , מתוך השלמות הוא בא להקריב להקב”ה קורבן לאות תודה.
אומרת התורה חוק (פסוק ו’): ביום זבחכם יאכל וממחרת והנותר עד יום השלישי באש ישרף.
אסור לאכול אותו ביום השלישי, רק ביומיים הראשונים.
ואם האכל יאכל ביום השלישי פגול הוא לא ירצה (שם ז’)- פיגול, הכוונה- תועבה.
ואכליו עונו ישא – אדם שאכל ביום השלישי, ישא את עוונו כי את קדש ה’ חילל ונכרתה הנפש ההוא מעמיה.
צריך להבין מדוע יומיים מותר לאכול וביום השלישי כבר אסור לאכול? ונראה לומר ששלושה ימים מרמז על המושג הידוע- ג”ר. ג”ר – ראשי תיבות ג’ ראשונות המרמז על אור אלוקות מקסימאלי מבחינתו של האדם שמעיד. באופן כללי, צריך האדם להימנע מלקבל את אור הג”ר, כי הסכנות רבות שאור זה יגרום לשבירת הכלים, שבירת המערכת דקדושה של האדם. מפני שהתענוג באור הזה, מה שיש לאדם מקרבת ה’, הוא כל כך גדול, עד שהאדם יכול להיגרר להגדלת הישות שלו, הגדלת הרצון לקבל, ויכול לגרום למציאות של פירוד ופסול, חילול שם ה’.
ברגע שאדם מקבל את אור ה’ לתועלת עצמו זה חילול שם ה’. לכן יומיים אפשר לאכול שזה מרמז על ספירות כתר – חכמה שהם כלים של השפעה, אבל ביום השלישי זה הופך כבר להיות מושג של ג”ר, שזה אור גדול – אז לא.
מצווה אחרת (שם ט’): ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצר ולקט קצירך לא תלקט. כאשר אדם קוצר את הקציר של השדה שלו, אסור לו לקצור את הכל. צריך להניח פאה בסוף השדה, בפינה.
ולקט קצירך לא תלקט – אלו הן שיבולים הנושרים בשעת קצירה – אחת או שתיים. שלוש זה כבר לא נקרא לקט. מה הביאור כאן? השכינה הקדושה נקראת בשם שדה. ואדם הקוצר את קציר השדה, ז”א, שהנשמות ע”י עבודתן בתורה ומצוות ממשיכות לעצמן את המדרגות העליונות שתארנה בהן על מנת שיהיה אור האדם ואור ה’. על זה אומרת התורה, לא צריך לקצור את הכל, את כל התבואה, תמיד צריך להשאיר קצת שלא מקבלים.
כמו במצווה הקודמת – אפשר לאכול יומיים אך לא ביום השלישי. אפשר לקחת, להמשיך את המדרגות העליונות, כך רוצה הקב”ה, אך לא את הכל. אם אדם לוקח את הכל, זה אומר שהוא בשביל עצמו. צריך להשאיר חלק שאני לא לוקח. כמו שכתוב, “ואכלת ושבעת והותרת”. אם אדם אוכל הכל זה אומר שאוכל מטעם הגרגרנות של עצמו, לכן צריך להותיר. למי צריך להותיר? לעניים. מי זה העניים? בחינת האמונה שבאדם היא נקראת ענייה ודלה וצריך להשאיר לה. וע”י זה שהאדם לא מקבל הכל, על ידי זה הוא בונה את האמונה שלו.
כמו כן, יש מצוות דומות בקשר לכרם (שם י’): וכרמך לא תעולל. מה זה תעולל? אשכול. האשכולות בנויים בצורת משולש. אז אם חסר אחד בכתפיים או הקצה שלמטה – זה נקרא עוללות. אז את זה צריך להשאיר לעניים.
ואת פרט כרמך לא תלקט – מה זה? גרגרי ענבים הנושרים בשעת בצירה. את זה לא תלקט!
לעני ולגר תעזב אתם אני ה’ אלוקיכם – וצריך להשאיר את זה לעניים, ז”א לבניין האמונה, לבניין השכינה באדם. למה התורה נותנת לנו כאן שתי דוגמאות? כי באופן כללי יש שני סוגים של מדרגות: יש מדרגות של אורות דחסדים, ויש מדרגות של אורות דחכמה. מדרגות של אורות דחסדים – מכונות בשם חיטה, לחם. המדרגות של החכמה – נקראות יין, ענבים, כרם. ומשני סוגי המדרגות האלו אדם צריך לראות להשאיר לעניים. ז”א לא לקבל הכל, אפילו באור דחסדים שהוא אור של השפעה גם צריך לראות לא לקבל הכל, בגלל שהרצון לקבל מעוניין בתענוג הזה גם כן.
לעני ולגר תעזב אתם אני ה’ אלוקיכם: מה זה הסיום הזה “אני ה’ אלוקיכם“? אני- הוויה אלוקים. הוויה – מידת הרחמים. אלוקים – מידת הדין, זה מרמז על שאדם צריך ג”כ בעצמו להתנהג בשיתוף מידת הרחמים בדין. לא לקבל הכל, אלא להשאיר לבניין העניים, לפרנסת העניים. מי זה העניים? בחינות האמונה והקדושה שבאדם.
כמובן שצריך לקיים את המצוות הללו גם בחיצוניות. בזמן שבית המקדש קיים, אז קורבן שלמים אסור לאכול ביום השלישי, אלא לשרוף אותו. והמצוות האלה של: פאה, לקט, עוללות, פרט –זה גם היום אפשר לקיים ב”ה, וצריך לקיים את זה. מי שיש לו שדה, מי שיש לו כרם, צריך לקיים מצוות אלה.
לעני ולגר תעזוב אותם – מי זה גר? ג”כ, הבחינות של הקדושה נקראות ‘גר’. מה זה ‘גר’? מלשון זר, שהן זרות לנו, הן לא קרובות אלינו, לא ידידותיות אלינו, וצריך לשנות את המצב – להפוך אותן לידידותיות.
כל המצוות הללו ודאי נלמדות קודם כל כפשוטן, למעשה. ואנחנו רק באים להוסיף את ההיבט הפנימי.
מצוות נוספות (שם י”א): לא תגנבו ולא תכחשו: אם בית דין תובעים אדם ומאשימים אותו במשהו, צריך להודות על האמת, אסור לו להכחיש.
ולא תשקרו איש בעמיתו – רש”י אומר כך: “אם גנבת סופך לכחש, סופך לשקר”. מה זה לכחש? להגיד ש-‘לא גנבתי’, ואח”כ בית דין רוצים להשביע אותך, אז אתה משקר ו”סופך להשבע לשקר”.
רש”י מצרף כבר את הפסוק הבא:
לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך אני ה’: כמובן כל הדברים האלה צריך לקיים אותם כפשוטם: אסור לגנוב, אסור לקחת ממון שאינו שלו, אסור לכחש, צריך להודות על האמת, אסור לשקר, אסור להישבע לשקר – אזהרה גדולה.
מבחינה פנימית – כל דבר שאדם לוקח , מבחינה פנימית הפשט הוא כך: כל מה שיש בעולם שייך לקב”ה. אז אם אדם לוקח את זה על מנת להשפיע נחת רוח להקב”ה, מצד אהבת ה’, אז זה נקרא שהוא לא מוציא את זה מרשות הקב”ה. אך אם הוא לוקח על מנת לקבל, אז ז”א שהוא מוציא מרשות הקב”ה לרשות של עצמו – וזה נקרא שהוא גונב.
ולא תכחשו – הפירוש הוא, שאדם צריך להודות על האמת שהוא גנב מבחינה פנימית, צריך להכיר ברע שיש בו.
ולא תשקרו איש בעמיתו – אסור לשקר. אדם אסור לו לחיות חיי שקר. מי זה עמיתו? הקב”ה נקרא עמיתו. זה עמיתו האמיתי של האדם, שמאיר באדם ומחייה אותו ומוביל אותו. אסור לאדם לשקר, אדם צריך להודות על האמת. מה זה נקרא לשקר? כתוב “ה’ אלוקיכם אמת”. אז אם האדם מתבטל לה’, נקרא שהוא חי חיי אמת, וכל מה שהוא עושה בשביל עצמו ולא מתבטל לה’ – זה נקרא שקר.
ולא תשבעו בשמי לשקר (שם י”ב): זו כבר מצווה אחרת. אדם נשבע בשם השם. מהו שם השם? הטוב והמטיב זה שם השם. ז”א, אדם נשבע שהקב”ה הוא הטוב והמטיב, הכוונה שהוא רוצה שהשי”ת יאיר לו את ההטבה. מי אומר שאתה ראוי? אולי אתה לא ראוי? מה אתה נשבע, מה אתה מתחייב על זה? אז על זה צריך להיזהר, שהאדם לא ימשיך את ההטבה הזו, אלא קודם צריך לבדוק אם אתת ראוי; שלא יצא שאתה מחלל את שם ה’. ז”א, שאתה עושה את שם ה’ חלול מתוכן. אתה נשבע בטוב ומטיב ואתה רוצה שזה יתגלה, מי אומר שאתה ראוי?! (תשע”א).
