בס”ד
“וידבר ה’ אל משה לאמר: זה קורבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה’ ביום המשח אותו, עשירית האיפה סולת מנחה תמיד, מחציתה בבוקר ומחציתה בערב” (ויקרא ו’, י”ב-י”ג). “ביום המשח אותו” – באותו יום שמושחים אותו לכהונה. עניין של משיחה, פירושו, ששמים שמן על ראשו. אם כן, באותו יום מקריבים קורבן. אומר רש”י: “אף ההדיוטות מקריבים עשירית האיפה ביום שהם מתחנכים לעבודה”. מתחנכים – מלשון “חנוכת הבית”. ממשיך רש”י ואומר: “אבל כהן גדול בכל יום, שנאמר מנחת תמיד וגו’, והכהן המשיח תחתיו מבניו חוקת עולם” – יעשה אותה חוק עולם לה’. זאת אומרת: כהן הדיוט מקריב את המנחה הזאת, שהיא כמו מציינת יום חינוכו, פעם אחת בלבד. אבל הכהן הגדול מקריב את המנחה תמיד.
בעניין עבדות ה’: האדם העובד ה’ מכונה כהן, דוגמת הכהן שכל ייעודו ועיסוקו בחייו היה לשרת את הבורא בבית המקדש. לא היו לו חיים פרטיים, לא היו לו יעודים פרטיים אחרים, אלא זה היה היעוד שלו – עבודת ה’. כך גם בימינו, אדם שרוצה לעבוד את השי”ת, אדם שרוצה לשמש את המלך, שזה מכונה אור דחסדים, שהוא תענוג גדול מלשמש את המלך, מחמת שמכיר בחשיבותו של המלך, גדלותו האינסופית ונצחיותו. הרי ליצור האנושי אין יכולת לשער ולתאר את שלימותו של השי”ת. ממילא כשהאדם נבחר לשרת את המלך, מקריב קורבן, זה בעצם קורבן של תודה.
אם כן, יש בן-אדם שהוא דוגמת כהן הדיוט, שהוא מקריב פעם אחת וזהו. דוגמת מה שאנו רואים בעולם הכללי, שילד לא חייב במצוות, ואפשר להקביל את יום בר-המצווה שלו ליום חינוכו של הכהן, ואז באמת הילד ומשפחתו מודים לה’ ומציינים את יום היכנסו לעול המצוות, שהוא יום חינוכו, וזהו. זהו יום הולדתו, שהגיע לגיל שלש-עשרה, ואח”כ כבר העניינים זורמים ממילא – הבחור נכנס לישיבה, ישיבה קטנה, ישיבה גדולה, מתחתן וכו’, כבר העניינים נהיים אוטומטיים. אבל אדם שלא מסתכל על מעשי המצוות בלבד, אלא מסתכל על המְצַוֶה של המצוות, על הבורא יתברך בעצמו, וזה מה שמעניין אותו, אדם שמסתכל על הנקודה שדרך המצוות צריך לבוא לחיבור עם הבורא, אדם כזה הוא כדוגמת כהן גדול, שבכל יום ויום הוא מודה לה’.
אדם שמסתכל רק על מעשי המצוות, אזי בגיל שלש עשרה הוא נכנס למצב שבו הוא חייב במעשי המצוות והוא מודה לה’ על זה שזיכה אותו – “והבדילנו מן העמים”, לעסוק בתורתו ובמצוותיו. ויותר אין חידוש על כך. בגיל שלש עשרה הוא כבר חייב בכל המצוות, ויותר אין חידוש בכל ימי חייו. לעומת זאת, אדם שמסתכל על המְצַוֶה של המצוות, אזי הוא מבין שהמצוות הן אמצעי בכדי לתקן אותו, להוציא אותו משליטת הרצון לקבל ולהביאו לרצון להשפיע, ודרך זה להידבק בה’. ולזה הגוף מתנגד. לקיום המצוות על מנת לקבל, לזה הגוף לא מתנגד. להיפך, כל ההתאמצות של היהדות הכללית להסביר לעצמה ולאנשים שהם בפוטנציאל לחזרה בתשובה, זה כיצד יכולים ליהנות מהחיים יותר ע”י קיום תו”מ מאשר ללא קיום תו”מ. אך על פי הדרך של היהדות הפנימית, המטרה היא לא ליהנות, המטרה היא להַנות, המטרה היא לא לקבל אלא המטרה היא להשפיע, ולזה הגוף מתנגד.
ממילא, אם לזה הגוף מתנגד, אזי צריך בכל יום קבלת עול מלכות שמים מחדש, ובכל יום “יהיו בעיניך כחדשים”. מדוע? כי בכל יום הגוף מתנגד מחדש, וצריך שוב ושוב לקבל עול מלכות שמים מחדש, לקבל את עניין האמונה. אדם שכל יום ויום מתחיל מחדש, כל יום מאבק חדש, ממילא בכל יום הוא צריך להודות לה’ מחדש על זה שהכניס אותו לעבודתו. וזהו דוגמת הכהן הגדול שבכל יום הביא מנחה מחדש. לכן המנחה שלו נקראת מנחת תמיד.
“והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה חוק עולם לה’ כליל תקטר” (שם, פס’ ט”ו). מה זה “כליל תקטר”? אומר רש”י: “כולה שווה לגבוה”. כלומר – כמו קורבן עולה. מהי הנקודה כאן? הנקודה היא שאדם שרוצה להיות בבחינת קורבן עולה, דוגמת מה שחז”ל אומרים “שלי שלך ושלך שלך”, שלא יהיו לו שום רווחים, אלא שיגיע למצב של אהבת הזולת ואהבת ה’ כל כך גדולים, עד שמסכים שיהיה רק לשני טוב ורק השני יהנה, הוא בעצמו לא צריך שום דבר, אלא ההנאה שלו היא שהשני יהנה, אזי זה נקרא “כליל תוקטר”. אדם שרוצה להיות במצב כזה של אהבת הזולת, אהבה אמיתית, ממילא הגוף מתנגד לזה, ואזי ממילא צריך לעשות את המנחה הזו “חוק עולם”, תמיד, בכל יום ויום.
עוד אומרת לנו התורה: “מחציתה בבוקר ומחציתה בערב”. זה דומה לקורבן התמיד. יש תמיד של בוקר ותמיד של בין הערביים. מהי הנקודה של מחציתה בבוקר ומחציתה בערב? בקורבן התמיד מדובר על שני תמידים. אבל כאן, במנחה, מחלקים אותה לשני חצאים, חצי מביאים בבוקר וחצי בערב. הנקודה היא כך: שאדם שהולך בדרך האמת ורוצה להידבק בה’, אזי עבודתו חצויה לשניים – ימין ושמאל.
מבחינת הימין – האדם מתבונן בגדלות ה’, הוא מודה להשי”ת על כל מגע שיש לו אתו, שיהיה הקשר הקלוש ביותר, הקטן ביותר, בעיניו זה אוצר גדול, הון רב. הוא מרגיש שלימות ושמחה עצומה, מחמת שהוא הקטן והשפל זכה להידבק במלך מלכי המלכים. מבחינת קו שמאל – האדם מסתכל בשפלות עצמו, עושה ביקורת עצמית ורואה עד כמה הוא גרוע, הגרוע ביותר מכל בני העולם. אפילו יותר גרוע מגויים. כיצד אדם יכול להגיע למצב שהוא מרגיש שהוא יותר גרוע מגויים? פשוט כשהוא רואה, הגם שהוא מחובר עם התו”מ, בכל אופן הוא נשאר “א שטיק בהיימה” – לא יותר מאשר בהמה שדואגת רק לעצמה ולסיפוק תאוותיה. א”כ, הוא אומר לעצמו: אם אני, שאני כל כך מחובר לתו”מ, בכל אופן אני כל כך גרוע, אזי ודאי שאני הגרוע ביותר בכל העולם, כי אפילו גויים, אם יקחו אותם ויתנו להם חומר כל כך עליון כמו התורה והמצוות, בוודאי הם ישתפרו, ורק אני לא משתפר. זה סימן שאני עשוי מחומר כל כך גרוע וכל כך שפל שממש אין לי שום תקנה. ואז, האדם צריך להתפלל לה’ שיעזור לו. זוהי המחצית של הערב, כפי שחז”ל אמרו: “תפילה עושה מחצה”. כלומר, יש לנו בעבודתנו שני חצאים – התפילה היא חצי דבר, היא הכלי שהאדם מכין, והחצי השני זה המילוי שהשי”ת משפיע לו. מתי השי”ת משפיע לו? במצב של קו ימין אז השי”ת משפיע לו את המילוי, את הארתו.
“וידבר ה’ אל משה לאמר, זה קורבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה’ ביום המשח אותו עשירית האיפה סולת מנחה תמיד מחציתה בבוקר ומחציתה בערב”. “עשירית” – רומזת לבחינת מלכות שמים, שהיא הספירה העשירית. “האיפה” – מלשון איפה, שהאדם מחפש את השי”ת. “סולת” – מלשון “סולו לרוכב בערבות”, שכל הקורבן הזה זה בעצם כמו קורבן תודה שהאדם מהלל ומשבח לה’ שבחר בו. א”כ, יש פה כמה וכמה נקודות. איפה – זה שהאדם מחפש את ה’, איה ה’, “איה אלוקיך”. עשירית – שהוא מוכן לקבל עול מלכות שמים. סולת – זה מלשון סולו.
“על מחבת בשמן תעשה מורבכת תביאנה תופיני מנחת פיתים תקריב ריח ניחוח לה’” (שם, פס’ י”ד). אומר רש”י: “מורבכת” – “חלוטה ברותחין”. שמים אותה בשמן עמוק. “תופיני” – “אפויה אפיות הרבה”. זאת אומרת: היו פה כמה וכמה שלבים – בשמן עושים אותה, אח”כ חלוטה ברותחין, אח”כ אפויה. אומר רש”י: “שאחר חליטתה אופה בתנור וחוזר ומטגנה במחבת”. שלשה שלבים. כמובן שבכל זה ישנם רמזים. את ההלל לה’ צריך להרתיח, ואח”כ לטגן ולאפות, סוגים של מגעים עם השי”ת, רתיחת הרגשות, טיגון כל השלילי, ואפיה והתבגרות בראיית הטוב שברע.
“וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל” (שם פס’ ט”ז). כל מנחת כהן היא צריכה להיות “כליל”, זאת אומרת – כדוגמת קורבן עולה. ובכל אופן, כפי שהסברנו, יש הבדל בין כהן רגיל לכהן גדול, שכהן גדול מודה בכל יום, וכהן רגיל הוא מודה פעם אחת וזהו. את קורבן המנחה הזה הוא מביא פעם אחת, הגם שזה גם כליל, ז”א, שזה צריך להיות כולו לה’. אבל בכל אופן הוא מביא את זה פעם אחת ולא יותר. אבל הכהן הגדול מביא את זה בכל יום (תשס”ט).
