בס”ד
וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת: בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת, לִפְנֵי יְהוָה-קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, הִוא. הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא אֹתָהּ, יֹאכְלֶנָּה; בְּמָקוֹם קָדֹשׁ תֵּאָכֵל, בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד. כֹּל אֲשֶׁר-יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ, יִקְדָּשׁ; וַאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ, עַל-הַבֶּגֶד-אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ, תְּכַבֵּס בְּמָקוֹם קָדֹשׁ. וּכְלִי-חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל-בּוֹ, יִשָּׁבֵר; וְאִם-בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה, וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם. כָּל-זָכָר בַּכֹּהֲנִים, יֹאכַל אֹתָהּ; קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, הִוא. וְכָל-חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ-לֹא תֵאָכֵל; בָּאֵשׁ, תִּשָּׂרֵף (ויקרא ק, י”ז-כ”ג)
וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת: בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת, לִפְנֵי יְהוָה-קֹדֶשׁ קָדָשִׁים – פשט הדברים: צריך לשחוט את החטאת במקום בו שוחטים את העולה. העולה מוגדרת כקודש הקודשים, ולפיכך צריך לשחוט את קורבן החטאת לפני ה’ באותו מקום. אבל כשמסתכלים מצד הנפשי, מצד פנימיות התורה, הכוונה היא שהעולה נשחטת ונשרפת כולה, כליל, ואין מקבלים ממנה אנשים כלל. כולה כליל לה’. מדגישה התורה: קורבן חטאת שמביאים החוטאים צריך להיות באותו מקום, שהאדם הולך לכפר על חטאיו וכפרת עונותיו צריכה להיות בלי שום טובה אישית, בלי שום רצון לקבל לעצמו, אלא כל הקורבן כליל לה’.
מצד המצווה עצמה כתוב: הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא אֹתָהּ, יֹאכְלֶנָּה; בְּמָקוֹם קָדֹשׁ תֵּאָכֵל, בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד – כן אוכלים ממנו? אם כן מה הפירוש בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת? לפי הפשט מדובר על המקום הפיזי, ששחיטת שניהם בצפון, כי העולה באה על חטא המחשבה, והחטאת על חטא מעשי, ובכדי שאנשים לא ירגישו איזה חטא היה לכן הם נשחטים באותו מקום. אבל מצד הפנימיות, כפי שמעשה קורבן עולה כל כולו מוגדר לה’, כך כשאדם בא לכפר על חטאיו צריך להביאו כליל לה’. פעמים רבות אנו מזהים אצל עצמנו חטאים, מחדלים, בין אם במעשה בין אם בדיבור בין במחשבה ומבקשים לכפר ולעשות תשובה, אבל הכפרה היא מצד אינטרס אישי ולא מצד שהקב”ה יקר לנו, אלא מצד שאנחנו בעצמנו יקרים בעצמינו, ואנו פוחדים שנפסיד תענוג או נקבל ייסורים, ולכן מצד האינטרס האישי אנו רוצים לכפר על חטאותינו.
על כך באה התורה ואומרת זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת – זֹאת מרמז על אמונה ככתוב: “זאת נחמתי בעוני”, רמז לאמונה. כלומר האמונה בגדלות ה’ היא זאת המנקה את האדם מחטאיו ומכפרת. לפי שיעור שאנו קונים אמונה בגדלות ה’ אנו רוצים להתבטל לה’, אנו רוצים לעשות תשובה, אנו רוצים למחוק את כל העוונות, הפשעים והחטאים, ומכאן ואילך אנו רוצים לעשות רק טוב. לכן זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת. בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת, לִפְנֵי יְהוָה-קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא – כפי שהעולה היא קֹדֶשׁ קָדָשִׁים ואין נהנים ממנה אנשים. מבחינה פנימית החטאת צריכה לבוא מקודש הקודשים של האדם ולא מתוך אינטרס אישי. מהמקום של הרצון להתקרב לה’, להשפיע נחת רוח לה’ ולא מצד הנאה עצמית. מוסיפה התורה ואומרת: הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא אֹתָהּ, יֹאכְלֶנָּה; בְּמָקוֹם קָדֹשׁ תֵּאָכֵל, בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד – אכילת בשר חטאת צריכה להיות במקום קדוש, חוזרת התורה על הרעיון שגם האכילה צריכה להיות על מנת להשפיע נחת רוח לה’, שזה פירוש המושג “קדוש” ולא מטעם תועלת עצמית.
מוסיפה התורה: מי שנוגע בבשר החטאת, שהחטאת היא קודש קודשים, הוא בעצמו נהייה קדוש. בכל מקום שיש נגיעה בקורבן יש לזה השפעה, יש בזה רושם. כֹּל אֲשֶׁר-יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ, יִקְדָּשׁ . רש”י: כל דבר אוכל שיגע ויבלע ממנה הוא יקדש ויהיה כמוה. וַאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ, עַל-הַבֶּגֶד-אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ – יטפטף מהדם תְּכַבֵּס בְּמָקוֹם קָדֹשׁ. וּכְלִי-חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל-בּוֹ, יִשָּׁבֵר; וְאִם-בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה, וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם – אנו רואים שבכל מקום שהחטאת נוגעת היא משאירה רושם. מהי הנקודה שברעיון? – בכדי שתהייה כפרה לאדם צריך הקב”ה להאיר מאורו, אור אלוקות צריך להאיר כדי לנקות ולכבס את נפש האדם מזוהמת הרצל”ק. מכיוון שבקורבן החטאת מאיר אור גדול, לכן הוא משאיר רושם בכל מקום.
יש עניין של נותר, אסור להביא קורבנות לידי נותר, צריך לאכול ולסיים במקום ובזמן המוקצב. רש”י: אם נבלע משהו בכלי הוא נעשה נותר, והוא הדין לכל הקדשים ולא רק לחטאת. הכוונה שאסור להביא את אור האלוקות למצב של נותר. נותר – מיותר, זה זלזול ופגם בה’ יתברך, לגבי הבורא כתוב: “מכל מלאכתך לא העדפת” – אין עודף, יש פעולות מדויקות – לא העדפת, לא שכחת ולא החסרת. אנו הרוצים להידבק בה’ צריכים גם כן ללכת באותו אופן, לחיות חיים מדויקים עד כמה שאפשר. לפיכך, כמו שבגשמיות אסור שיוותר מבשר הקודש, או שאוכלים או ששורפים, ואין מצב שנשאר ממנו, יש לאוכלו במקום המוקצב ובזמן המוקצב. כך גם ברוחניות אסור שאור ה’ יהיה נותר, כאילו מיותר, כאילו אין לו תפקיד, כאילו שאין לו כלי לקבל אותו. צריך לקבלו על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו ושהאור יעשה את הפעולות המיוחסות לו, את הפעולות הרצויות.
כָּל -זָכָר בַּכֹּהֲנִים, יֹאכַל אֹתָהּ; קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, הִוא– זכר הוא זה שיכול לכוון על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו. וְכָל-חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ-לֹא תֵאָכֵל; בָּאֵשׁ, תִּשָּׂרֵף – אומר רש”י: אם הכניס מדם החטאת החיצונה לפנים פסולה. “לא תאכל” – כל קורבן שמקומו בחוץ והכניסו לפנים אסור הוא לאכילה, באש יישרף. הקורבנות מחולקים: קדשי קודשים, קודשים קלים, כל אחד ואחד צריך להישחט במקומו לפי מדרגתו בעבודת ה’. כל מגע עם הבורא צריך להיעשות בהתאמה למידת קדושתו.
יש מושג “אני הוי”ה השוכן איתם בתוך טומאתם” – ה’ יתברך מאיר הארה מקדושתו אפילו במקום הטומאה. אור ה’ מתגלה בכמות ובאיכות, צריך כלי קדוש, קדוש יותר ויותר קדוש. כך גם עניין הקורבנות. הרי הקורבנות שמקריבים לה’ מקשרים את האדם עם ה’ יתברך, לפי איכות וגובה המגע עם ה’, כך הוא מקום השחיטה, אופן השחיטה, זמן וכל הדינים הקשורים בקורבנות.
בימינו כשחרב בית המקדש, לא נבנה עדיין, ובעז”ה יבנה במהרה, עדיין חסרים לנו כל העניינים המעשיים. יש מפרשים שאומרים ששני שליש מהמצוות חסרות. שני שליש מהמצוות המתייחסות למקום הקודש, למקדש: הלכות של המקדש עצמו, הכהנים, בגדי הכהנים וכדומה. חסר חלק נכבד מתורתנו הקדושה שאין אנו יכולים לקיימו באופן מעשי. נקווה לה’ יתברך שייתן לנו את הכוח לתקן במהרה את עצמנו בשלמות ונחדש את כל המצוות המעשיות ואת כל המצוות הפנימיות, לעבוד את ה’ ביראה כימי עולם וכשנים קדמוניות (תש”ע).