בס”ד
“ויְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי: לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם: וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:” (במדבר כ”ה, י-יג)
ידוע המעשה המופלא והנורא בפנחס בן אלעזר, אשר ראה את נשיא שבט שמעון עובר איסור חמור – הוא התחתן עם אשה נכריה, בת לעם אחר, בת מלך מדיין. ופנחס קנא לאלוקיו והרג את שניהם, את נשיא שבט שמעון ואת האשה המדיינית. לכן אומר הקב”ה למשה : כיוון שפנחס בן אלעזר השיב את חמתי מעל בנ”י, ע”י המעשה הזה של ההריגה, “לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום”. כל המפרשים מתפלאים מאוד על הנקודה הזאת. הרי ידוע שבמידה שאדם מודד, בה מודדים לו. ז”א, לפי איך שאדם מתנהג, לפי צורת פעולתו, כך מתנהגים אתו מהשמים. אם אדם מתנהג ברחמים ובחסד כלפי זולתו, כך גם מתנהגים אתו ברחמים ובחסד. וכאן לכאורה העניין הוא הפוך, הרי פנחס עשה מעשה של רציחה, הוא הרג שני אנשים – נשיא שבט שמעון והאשה המדיינית, וא”כ איזו שייכות יש בין מעשה הרציחה לבין שלום? והקב”ה מבטיח לו חלף מעשהו “לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום”, לכאורה, המעשה שלו הוא הפך השלום?! כך תמהים המפרשים כולם.
אבל צריכים אנו ללמוד את הדברים מצד פנימיות התורה. ידוע מה שאמרו חז”ל אשר כוונת הבורא ית’ בבריאה היתה – להיטיב לנבראיו, שברא את כל העולמות כולם ואת העוה”ז הגשמי בכדי להשפיע טוב וכל עונג לעם ישראל, ואף לשאר אומות העולם, אבל כל זמן שהאדם לא מתקן את עצמו, אזי אין הטוב והעונג מגולה. ובמה האדם צריך לתקן את עצמו? צריך לבוא להשוואת תכונותיו לתכונות השי”ת: כפי שהקב”ה מלא אהבה לנבראים וחפץ להשפיע להם נח”ר, והוא רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד – כך האדם צריך ג”כ להגיע למעלות כאלו שיהיה רחום ואוהב את זולתו, כדי שיוכל להתחבר ולהתקשר עם הבורא על הבסיס הזה של השתוות התכונות, ואז יוכלו להתגלות בו הטוב והעונג האלוקיים. אך כל זמן שהאדם לא מתקן את עצמו, אזי הטוב והעונג אינם מגולים בחייו, להפך, יש בחייו ייסורים, כאב ומרירות.
ובזה נבין שאם היה הטוב והעונג מגולה, ובפרט הטוב והעונג שבתורה, שהוא הטוב והעונג האמיתי, אז היה האדם מקבל את הטוב והעונג הזה לתועלת עצמו, כל זמן שלא תיקן את מידותיו בבחי’ רחום וחנון, לכן הטוב והעונג של התורה אינו מגולה. ובזמן כזה יש לכל אדם ואדם תביעות וטענות כלפי הקב”ה, מדוע? מפני שלא נוח לאדם בחייו, ומרגיש ריקנות וחוסר סיפוק, ואפילו אם אינו אומר בפיו, אבל הרגשת הגוף אומרת הכל. בזמן שהגוף מרגיש כאב ומרירות, פירושה של הרגשה זאת – שיש לגוף האדם טענות ותביעות כלפי הקב”ה. וכך גם בין אדם לחברו, בזמן שהאדם בשלמות, אין לו שום עניין להתקוטט עם חבירו, וכל המריבות וההתקוטטויות למיניהן באות רק בגלל שהאדם מרגיש את עצמו בחיסרון, לכן יש לו טענות לחבירו ומריבות עם חבירו. וגם כלפי הקב”ה: מדוע הקב”ה לא מיטיב אתו, הלא הקב”ה הוא אבינו שבשמים ואנחנו בניו, והבן מצפה שהאבא שהביא אותו לעולם ייטיב אתו ויתנהג עמו כראוי, לכן אם אין המצב כך – האדם מלא טענות. אבל האמת כפי שאמרנו: מה שמונע את השפע האלוקי מלהתגלות בתחתונים, היות שחסרה השתוות בינינו לבין הבורא. כי הכלי שמוכשר לקבל, כינו אותו חז”ל בשם : “הרצון להשפיע לזולתו”, או: “לשם שמים”. כאשר האדם עושה לא בשביל תועלת עצמו אלא בכדי לגרום נחת רוח לה’, או מחמת שמוקיר את מידותיו ומעלותיו של הזולת ועושה מחמת אהבת הזולת, אז יכול להתגלות השפע האלוקי, אבל כל זמן שהאדם נשלט ע”י הרצון לקבל הנאה ותענוג לתועלת עצמו, השפע לא יכול להתגלות, לא יכולה להיות הארץ מלאה דעת את ה’, והקב”ה לא יכול להופיע בחיי הפרט ובחיי הכלל.
נמצא א”כ, שע”י חטאו של זמרי נשיא שבט השמעוני, נתקלקלו הכלים אשר היו מוכשרים לקבל. כי כאשר האדם מקלקל הוא לא מקלקל רק אצל עצמו אלא מקלקל גם לכלל ישראל, ובפרט אדם שהוא נשיא שבט שנחשב לאחד מגדולי הדור, שעיני כל נשואות אליו, בודאי שאם הוא מקלקל אזי הוא מקלקל לכולם, ולא יכול לומר שמקלקל רק לעצמו, כפי שידוע המשל הנפלא של חז”ל: חבורת אנשים נסעו בספינה יחדיו, ולפתע החל אחד מהם לעשות חור בקרקע הספינה, מיד רצו אליו כולם בזעקה, מדוע אתה עושה חור בספינה? אמר להם: מה אכפת לכם? הרי אני עושה את החור במקומי, תחתי? אבל ודאי שאם הוא עושה את החור בספינה, בסופו של דבר יעלו המים ויציפו את כולם. הנמשל הוא: שכל ישראל ערבים זה לזה, נשמות ישראל כולן נכללות במדרגה אחת כוללת הנקראת כנסת ישראל, וכולן למעשה מהוות חטיבה ומרקם אחד, ובמרקם הזה עתיד להתגלות השי”ת כאשר תהיה השעה מזומנת לכך. נמצא א”כ, שאם אחד מישראל מקלקל ומגביר את האהבה העצמית שלו ומגביר את הרצון לקבל לתועלת עצמו, אזי הוא מגביר זאת בכולם, הוא גורם לשליטה של האהבה העצמית בכל שאר ישראל ג”כ והוא מקלקל לכולם, ובפרט נשיא שבט שעיני כל נשואות אליו, בודאי ובודאי שמקלקל. לכן זמרי שהיה נשיא שבט השמעוני ע”י חטאו שהלך והתחתן עם אשה נכריה, גרם שייסתמו צינורות השפע מלהתפשט למטה, וכיוון שכך נעשו ישראל בעלי חסרון כולם, נעשו בעלי הרגשת ריקנות. וכבר אמרנו שאם האדם בחסרון אזי הוא מתחיל לריב ולהתקוטט עם זולתו, נמצא א”כ, שחטאו של זמרי הגביר והגדיל את הרצונות לקבל שבעם ישראל, וע”י כך גרם למחלוקות ומריבות בין אדם לחברו וגם למחלוקות ומריבות בין אדם למקום. כי בזמן שהאדם מרגיש את עצמו ריקני ובמרירות ובכאב אז יש לו טענות לקב”ה: מדוע איננו מתנהג אתו כראוי, מדוע האבא איננו משגיח על ילדיו אשר הביא לעולם ומדוע לא משפיע להם שמחה ואושר? נמצא א”כ שזמרי גרם למריבות בין אדם לחבירו ובין אדם למקום. וכאשר הלך פנחס והרג את זמרי וכזבי בת צור, ע”י כך הוא ביטל את המעשה של האהבה העצמית של הרצון לקבל שנקט בו נשיא שבט שמעוני, ואז כיוון שביטל את המעשה שלו, נתבטלה גם השפעתו בכלל ישראל. נמצא ששוב יכלו ישראל לעסוק בהשפעה ובאהבת הזולת ובקבלת עול מלכות שמים מתוך אמונה, ואז נעשה שוב שלום בין אדם לחבירו וכן בין אדם למקום. ואז יכל שוב להתפשט ולהתגלות השפע האלוקי בין נשמות עם ישראל, ושוב היו כולם בשמחה ובאושר, ונפסקו א”כ המריבות שבין אדם לחבירו, ונפסקו הטענות והתביעות שהיו בבין אדם למקום. לכן אמר הקב”ה למשה: “הנני נותן לו את בריתי שלום”, מפני שעשה שלום בין אדם לחבירו ובין אדם למקום דווקא ע”י המעשה של ההריגה, כי ביטל והכרית את מעשהו של זמרי, מעשה של אהבה עצמית.
מסקנת הדברים: לעיתים היוצרות מתהפכות במציאות – אלו שמוגדרים כרודפי שלום, הם בעצם לא יותר מאשר רודפים אחר האהבה העצמית שלהם, ואחר הנוחיות שלהם, ומוכנים להפקיר כל דבר ובלבד שלהם יהיה טוב. ואלו שמוגדרים כמיליטנטיים ואנשי מלחמה הם בעצם עושי השלום. כי דוקא אלו שמוכנים להילחם באהבה העצמית שלהם, ולקיים את מצוות ה’ תוך מסירות נפשם, ותוך אי התחשבות בעצמם, אלא רק בהקב”ה ובמצוותיו, הם אלו שעושים למעשה שלום בינינו לבין אבינו שבשמים, ועי”כ גם עושים שלום בתוך עם ישראל, ובין עם ישראל ואומות העולם.
לעיל דיברנו על הפסוק “הנני נותן לו את בריתי שלום”, דווקא לפנחס שעשה מעשה של הריגה. מה הוא מעשה של הריגה? מעשה שלכאורה הוא נגד רחמים, נגד חסד, וחלף מעשהו, בתמורה, אומר לו הקב”ה: “הנני נותן לו את בריתי שלום”. ובסוף פר’ בלק על הפס’ “וירא פנחס“, כאשר פנחס ראה את אותו עניין שלקח זמרי בן סלוא את האשה המדיינית, וע”כ קנא לאלוקיו והלך והרג את שניהם, כתוב בפירוש רש”י: וירא פנחס – ראה מעשה ונזכר הלכה. אמר לו למשה: מקובלני ממך שמי שמתחתן עם גויה, קנאים פוגעים בו. עכ”ל. פירוש: בית דין לא מורים להרוג אותו, אבל אדם שהוא קנאי יכול לעשות זאת, ואף אחד לא יבוא אליו בטענות. א”כ, איך נבין את הדברים הללו ע”פ פנימיות התורה? ידועים דברי הזוה”ק: שכל אדם הוא עולם קטן, בכל אדם יש להבחין בחי’ ישראל ובחי’ אומות העולם. בחי’ ישראל – היא הנקודה דקדושה שיש בלב האדם, הנקודה של אהבת הזולת והאמונה בגדלות ורוממות השי”ת. התכונה של אומות העולם שבאדם – היא התכונה של הרצון לקבל הנאה ותענוג לתועלת עצמו, של מילוי התאוות. ושני אלה נמצאים בכל אחד ואחת מאתנו. ולכל אדם יש כמו בית דין פנימי. מהו בית הדין הפנימי שבאדם? זהו השכל ששוקל כל פעולה ופעולה כיצד לעשותה. האם יש לעשותה בדרך שתמצא חן בעיני ה’, או לעשותה בדרך שתמצא חן בעיני הגוף? בכל אדם יש את בית דין הפנימי הזה ששוקל את הדברים, האם לעשות כך או כך. ואמרו חז”ל: “כל פורענות שבאה לעולם לא באה אלא בשביל דייני ישראל”. דהיינו, אם האדם אינו דן דין כראוי, אזי באה פורענות לעולם, קודם כל לעולם הקטן שבאדם, כי אם האדם שהוא למעשה בעצמו הדיין מבחינה פנימית, מפעיל את השכל שלו, את השיקולים שלו, והשיקולים שלו הם לא שיקולים טהורים של תורה, שיקולים במגמה לבוא לקרבת ה’, אלא שיקולים של – כמה הוא יכול לגרום יותר הנאה לאהבה העצמית שלו, לרצון לקבל שלו, אז נקרא האדם בעצמו שאינו דן דין אמת כראוי. ואמרו: “כל דיין שאינו דן דין כראוי, כאילו נוטע אשרה”. פירוש: כאילו עובד עבודה זרה. ומה סיבת הדבר? אם מדברים מבחינה פנימית, שבתוך כל אדם יש בחי’ של דיין ובית דין, שהוא השכל שלו ששוקל את מעשיו אם לעשותם לפי חפץ ה’ או לפי חפץ הרצון לקבל שלו. נמצא שאם אינו דן דין כראוי, דהיינו שהוא דן דין לטובת ההנאה העצמית שלו, אז כאילו נוטע אשרה, כאילו עובד ע”ז. מדוע? היות והדרך הזאת זרה לקב”ה. דרכו של הקב”ה היא דרך אהבת הזולת, הרחמים והחסד, ואם האדם הולך בדרך של אהבה עצמית, של מילוי תאוותיו, זוהי דרך שזרה לקב”ה, ולכן נקראת דרך של ע”ז. לכן אמרו חז”ל: “אין פורענות באה לעולם אלא בשביל דייני ישראל, וכל דיין שדן דין שאינו כראוי כאילו נוטע אשרה”.
לפי הדברים הנפלאים הללו אשר הסבירו רבותינו זי”ע, נוכל להבין את המעשה הזה של פנחס בן אלעזר, מעשה הקנאה. אומר רש”י: “וירא פנחס” – ראה מעשה ונזכר הלכה. מהו ענין של מעשה ומהו עניין של הלכה? ההלכה היא המהלך ההגיוני שמתקבל בדרכי השכל וההגיון. מעשה הוא מעשה בלי שכל, שאינו מתלווה אליו הגיון. כפי שאמרו ישראל “נעשה ונשמע”, קודם עושים, ואח”כ נשמע ונברר ונדע את ההיגיון שבדברים. כפי שהגמ’ אומרת “שמיעא לי” פירושו – “סבירא לי”. א”כ המושג שמיעה מורה על סבירות, הגיון, הבנה. לפי זה יוצא שישראל אמרו “נעשה ונשמע”, הכוונה, קודם נעשה, אפילו שאנו לא מבינים, אפילו שאין אנו יודעים את התועלת שתיולד מהדבר, קודם אנו רוצים לקיים ציווי ה’, אח”כ נשמע. לפי זה פנחס ראה מעשה, ז”א, שהוא הבין שהדרך שלו צריכה להיות דרך של מעשה ולא דרך של הלכה, היינו דרך המובנת לפי השכל. כי אם בית הדין הפנימי של האדם שוקל, האם ללכת בדרך האהבה העצמית ולהשתית את כל חייו על זה, או לשמוע בקול ה’ ולהשתית את כל חיי האדם על אהבת הזולת, ברור שלפי ההלכה של הגוף אז בית הדין (שהוא השכל) תמיד יפסוק הלכה, שכדאי לשמוע בקול האהבה העצמית, לכן א”א כאן לחכות לפסיקת ביה”ד הפנימי שלנו במקרה כזה, אלא צריכים לעשות מעשה, ואין פה פסק דין הלכה של בית הדין. ומהו המעשה? המעשה הוא מעשה של הפך האהבה העצמית. ז”א: כאשר הלך נשיא שבט השמעוני, ושימו לב, גם כאן רמוז העניין הנפלא שאמרתי לעיל – ישראל אמרו קודם נעשה ואח”כ נשמע, אבל המושג שמעון בא להורות שמבחי’ התכונה הרוחנית הפנימית שלו, אצלו קודם גוברת השמיעה על הנעשה. וזה בא להראות מבחי’ עבודת ה’ של האדם, שהגוף שלו אינו מוכן ללכת בעיניים עוורות אחרי מנהיגי הדור, אחרי הקב”ה, אלא הוא רוצה קודם להבין, קודם נשמע אח”כ נעשה. זה הרמז של נשיא שבט השמעוני, קודם הוא רוצה לשמוע. אבל פנחס להפך – ראה מעשה, ז”א: שפינחס הבין שכאן צריכים לעשות מעשה ולא לחכות לשמיעה, א”א לחכות לשמוע את ההלכה מבית דין הפנימי שבאדם, אלא צריכים לעשות מעשה. דוגמת נחשון בן עמינדב, כאשר משה אמר לישראל להיכנס לים, הוא לא עשה חשבונות הגיוניים, אלא הוא עשה מעשה – הוא קפץ לים. לכן נקראו ישראל “עמא פזיזא”, עם פזיז, פירוש: שקודם עושים ואח”כ חושבים, וזוהי מעלה כאשר האדם הולך במגמה לבוא לדביקות ה’ ורוצה לבטל את האהבה העצמית שלו, אז חשובים המעשים שלו מאוד מאוד. אין המחשבה כאן מכריעה, שהיא בית הדין, אלא המעשה.
א”כ פנחס הוא לעומת זמרי בן סלוא, נשיא שבט השמעוני. תכונתו של זמרי – שמיעה, דהיינו עניין של הגברת הכלים דקבלה, הרצון לקבל של האדם, לכן לקח את האשה הנכריה בת העם המדייני. והסביר רבנו בעל “הסולם”: האשה של האדם מבחי’ פנימית מרמזת על הרצונות שלו, על החסרונות שלו. א”כ המושג – מדיין בא להראות על “מדון”, מריבה. וכבר הסברנו לעיל שכאשר האדם משתית את כל חייו על קבלה ואהבה עצמית, אז אין השפע האלוקי יכול להתגלות בחייו, ואז הוא בא לידי מדון ומריבה עם הבורא ומתרעם על הבורא – מדוע הקב”ה אינו מנהיג אותו בבחי’ רצונו להיטיב לנבראיו? א”כ כאן היה החטא של זמרי בן סלוא. מבחי’ פנימית, זמרי בן סלוא שהיה נשיא שבט השמעוני, דהיינו, שכל תכונתו היתה, במקום להקדים נעשה לנשמע, להפך – הוא רוצה להקדים נשמע לנעשה, הוא רוצה להגביר את הכלים של האהבה העצמית שלו, של הרצון לקבל שלו, לכן נקרא זמרי – מלשון לזמור, לחתוך. כי ע”י המעשים האלה חותכים ומנתקים את כל הצנורות דקדושה, והאור דהתגלות האלוקות אינו מופיע בתחתונים. וזה מרמזת לנו התורה במה שלקח את האשה המדיינית. האשה מרמזת על הרצונות דקבלה שלו, והיא מדיינית דהיינו, שמביאה למדון ומריבה עם הקב”ה. מדיין בהיפוך אותיות הוא ג”כ “נדם”, מלשון דממה. וזה מראה על כך שבזמן שהאדם משתית את חייו על האהבה העצמית הוא נכנס לדממה, לשקט, דממה מראה על חוסר פעילות, קול ה’ אינו מופיע בחייו. אבל פנחס היה בדיוק בצד ההפוך, ראה מעשה, הוא הבין שהמעשה כאן יכריע, אבל לא ההלכה, מפני שבית דין אינם מורים הלכה, הבית דין הפנימי של האדם דהיינו השכל שלו, שיקוליו, אינם מורים לו ללכת בדרך של אהבת הזולת, לכן המעשה הוא שמכריע, וע”י הקנאות הזאת הכריע פנחס את הדברים. ועניין המעשה נקרא – התגברות, כפי שאמרו חז”ל: “לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע”, ומפרש רש”י: שיעשה עמו מלחמה. לכן אמר לו הקב”ה “הנני נותן לו את בריתי שלום”, פירוש: אם האדם הולך בדרך כזאת כפי שהלך פנחס, דרך של נעשה ולא של נשמע, דרך שהיא נגד האהבה העצמית, כי כל המעשה של זמרי בן סלוא הוא של אהבה עצמית, כפי שהסברנו ופנחס הלך נגד זה כדי להאביד את זה, לכן הנני נותן לו את בריתי שלום, ז”א, שבזכות שהאדם הולך בדרך שכזו, אז מופיעה בהרגשתו ובשכלו – שלימות. שלום הוא מלשון שלימות, שהוא עניין החיבור והקשר עם בורא עולם.
“לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום, והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, תחת אשר קנא לאלוקיו ויכפר על בנ”י”. הזוה”ק בפרשת פנחס אות כ’: “ואם תאמר שלא זכה לכהונה עד שעשה מעשה זה? לא”. כי יש אומרים שזכה לכהונה קודם לכן. שואל הזוה”ק: א”כ, איך נעמיד הכתוב “תחת אשר קנא לאלוקיו”, שמשמע שבשביל מעשה זה הרויח את הכהונה מה שלא היה לו מקודם לכן? כי לפי הדעה הזאת שנתנה לו הכהונה עוד מקודם לכן, א”כ במה זכה לאחר המעשה הזה שהוא עשה? ומשיב הזוה”ק: בוא וראה כל כהן שהרג את הנפש הוא פסול לכהונת עולם, כי הוא פסל ודאי את המדריגה ששייכת אליו, כי הכהונה היא מדרגת חסד, והריגת נפש היא הפך החסד. אבל פנחס, כיוון שהרג את זמרי וכזבי, מצד הדין נפסל מלהיות כהן, אבל משום שקנא לה’, לכן זכה שוב מחדש בכהונת עולם, לו ולזרעו אחריו, עד כאן דברי הזוה”ק. אנו רואים א”כ הדעה שמביא הזוה”ק, שלמעשה – כהונה היתה לו עוד מטרם מעשה הקנאות אשר קנא לה’, רק שהוא הרויח כאן דבר שלא היה לו, אם לא היה עושה את מעשה הקנאות. פירוש: כהן שהורג סתם, הוא מפסיד את הכהונה, וכך פנחס אם היה הורג סתם היה מפסיד את הכהונה, וכאן כיוון שההריגה שעשה היתה מטעם שקנא לה’, לכן הגם מצד הדין הפסיד את הכהונה, מצד ההלכה היבשה, אבל כאן היה עניין מיוחד ולכן נתחדשה נתינת הכהונה לפנחס שוב. ומסביר מורנו ורבנו ה”ברכת שלום” זי”ע: הכהן כפי שאמרנו, מרמז על מדריגת החסד, וזהו משום שהוא מביא קורבנות, וע”י הקורבנות גורם לכל אחד ואחד מעם ישראל, שיתכפר לו, כי הרי אנו יודעים שכל החטאים, באים בגלל כלי הקבלה של האדם, בגלל הרצונות שלו לקבל הנאה ותענוג. ולכן הכהן, מכיוון שתכונתו היא תכונת החסד, שכל ענינו להשפיע לזולת, ע”י מעשה הקורבנות, שעושה בכדי לכפר על החוטא, גורם להכניס בנפש החוטא את תכונת ההשפעה, וע”י כך גופא מכפר עליו ומנקה אותו מהחטא שעשה. אבל כהן שחטא, שהרג, שרצח, הוא עושה מעשה שהוא הפך תכונת החסד, כי הולך ליטול חיי אחרים, מעשה של קבלה ואהבה עצמית, מעשה מלוכלך שבא מתוך תאוותיו, לכן הוא נפסל לכהונה. כי כל מהות הכהונה – שע”י הקרבת הקורבן מכניס הכהן את מידת החסד בנפשו של החוטא, וע”י כך מכפר עליו, אבל כהן שהולך נגד החסד, נפסל לכהונה.
אבל כאן במקרה של פנחס ההפך הוא הנכון מכמה וכמה סיבות: מפני שפנחס היה צריך להיות הכהן הגדול שהוא במעלה גבוהה ורמה הרבה יותר מכהן פשוט, כפי שאנו יודעים שרק לכהן הגדול היתה ניתנת הזכות להכנס לקודש הקודשים ולייחד את הייחוד של – עולם, שנה, נפש. עולם – הוא מקום, דהיינו קודש הקודשים. שנה – הוא זמן, דהיינו יום הכיפורים. ונפש – היא הנפש המיוחדת של הכהן הגדול. כאשר ג’ האלו מתרכזים במצב אחד, אז יכול להתגלות השם המפורש, שמו של הקב”ה. כידוע שהיה מתגלה לכהן גדול בקודש הקודשים השם המפורש ורק פעם אחת בשנה – ביוה”כ, כאשר נכנס לקודש הקודשים. ופנחס היה עתיד להיות הכהן הגדול והיה עתיד לעלות לרום המעלות. ולכאורה ע”י המעשה הזה של ההריגה, שמצד ההלכה והדין הרי הוא נפסל אף לכהונה פשוטה, כל שכן שנפסל מלהיות כהן גדול. א”כ הוא ידע שכשעושה את המעשה הזה, לא רק שלא יוכל להיות כהן גדול, אלא יפסיד אפילו את הכהונה הפשוטה, ולמרות זאת לא היה אכפת לו להפסיד את כל המעלות הללו, ובלבד לעשות רצונו של מקום, דהיינו להכרית ולהאביד את המעשה של אהבה עצמית והקבלה אשר עשה זמרי בן סלוא בקחתו את האשה המדיינית והתחתן עמה. א”כ דווקא משום כך כתוב: והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, מדוע ? משום שקינא לאלוקיו, ודווקא ע”י קנאה זו כיפר על בנ”י. ז”א: דווקא ע”י מעשה זה, שבתנאים רגילים הוא מעשה של הפך החסד של אהבה עצמית, כאן מעשה זה כל כולו היה חסד, נתינה, ואהבת הזולת. והסברנו את הדברים, היות שנשיא שבט השמעוני, ע”י מעשה זה, הגביר את הרצונות דקבלה בעצמו ובכל עם ישראל, כי כל ישראל ערבים זה בזה, א”כ ע”י המעשה שעשה פנחס גרם לניתוץ אותו מעשה של אהבה עצמית. וגם מבחינתו הפרטית, לא היה אכפת לו להפסיד את המעלות הגדולות אשר היו מזומנות לו, ובלבד לעשות את רצון ה’. א”כ הוא הלך והקריב את עצמו בכדי לעשות רצון ה’. ואין לך מעשה של אהבת הזולת יותר גדול מזה, לכן זכה פנחס בן אהרן הכהן דווקא ע”י מעשה הריגה זה – לכל המעלות הגדולות. “לכן אמור לו הנני נותן לו את בריתי שלום” – אני נותן לו שלימות.