בס”ד
”וְנָתַן יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵת כָּל-הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל-אֹיְבֶיךָ וְעַל-שֹׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ” (דברים ל, ז).
מדוע כתוב אויבים ושונאים בלשון רבים? זהו מטעם שהרצון לקבל האחד מתפצל להרבה יחידות: יש רצון לקבל הנאה ותענוג מתאוות בהמיות, ויש רצון לקבל כבוד, ויש רצון לקבל שליטה על אחרים, ויש רצון לקבל כסף, וכו’ וכו’.
ההבדל בין אויב לשונא: אויב הוא אדם או חבורה של אנשים שיש להם אינטרס מנוגד לשלי, ופועלים למען השמדת האינטרס שלי וקיום האינטרס שלהם. האויב לא בהכרח שונא אותי, אלא כאמור פועל למען האינטרס שלו. למשל: אם אדם מסוים רוצה לגנוב ממני חפצים, הוא נחשב אויב שלי, אבל אין הוא שונא אותי באופן אישי, אני בכלל לא מענין אותו, אלא הוא רק מעונין להעביר את הבעלות שלי מכמה חפצים לבעלות שלו, וזה עושה אותו לאויב, אבל כאמור – לא לשונא. שונא הוא מי ששונא אותי באופן אישי, מצד שהאישיות שלי עצמה מפריעה לו.
נמשל: הרצון לקבל פעמים הוא אויב ופעמים הוא שונא, וזה תלוי בשיעור הכרת הרע של האדם. כי אם הכרת הרע עדיין לא הגיעה למקסימום, אז הוא מחשיב את הרצון לקבל שלו רק כאויב, היינו שיש ניגוד אינטרסים, ותו לא. למשל: הנשמה של האדם מבינה שטוב לאדם אם ידביק עצמו בתורה ותפילה, אבל הרצון לקבל מבין שטוב אם ידבק בתאוות בהמיות, ורוצה לשעבד את האדם דוקא לתאוות בהמיות. נמצא, שהוא רוצה לגזול את זמנו של האדם לתאוות בהמיות, וע”כ הוא נחשב אויב. אבל בזמן שהאדם מרגיש שהרצון לקבל ממש שונא באופן אישי פרסונלי ואינדיוידואלי את הנשמה שלו, את הנקודה דקדושה שבו, אז הוא מרגיש שהרצון לקבל הוא שונא.
