בס”ד
וְכִי-יְרִיבֻן אֲנָשִׁים–וְהִכָּה-אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ, בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף; וְלֹא יָמוּת, וְנָפַל לְמִשְׁכָּב. אִם-יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ, עַל-מִשְׁעַנְתּוֹ, -וְנִקָּה הַמַּכֶּה: רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן, וְרַפֹּא יְרַפֵּא. (שמות כ”א, י”ח-י”ט).
אומר רש”י: וְנִקָּה הַמַּכֶּה אוסרים ושמים אותו בבית הסוהר, עד שנראה אם התרפא המוכה. רוצים לראות מה יהיה מצבו, אם הוא נרפא, אז ניקה המכה, אבל עד שהמוכה לא יקום ויתהלך על משענתו לא נוקה המכה. רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן, וְרַפֹּא יְרַפֵּא. הוא צריך לשלם על ביטול מלאכתו מחמת החולי. צריך לשלם על הנזק שגרם לו, לשלם על ביטול מלאכתו ואת שכר הריפוי. כך הוא הדין.
נתבונן על הפסוקים מצד פנימיות התורה: וְכִי-יְרִיבֻן אֲנָשִׁים, מי רב? – היצר הטוב והיצר הרע מתרוצצים בתוך האדם ורבים. וְהִכָּה-אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ, בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף – היצר הרע מכה את היצר הטוב. יש שתי צורות הכאה, באֶבֶן – אבן מלשון הבנה. כלומר היצר הרע נותן לאדם להבין שלא יצליח בדרך התורה. היצר הרע נותן לאדם כל מיני הבנות שמסיטות אותו מדרך התורה, ודרך נוספת – מכה באֶגְרֹף – אגרוף בגימטרייה ‘רפו’, לשון רפיון. זאת אומרת, מרפה את ידיו, מייאש אותו. יוצא, ששתי המכות הללו למעשה מתחברות. אֶבֶן – בחינת מוחא, שנותן לו הבנות שכדאי לו להסתלק מדרך התורה, אֶגְרֹף – רפיון מבחינת ליבא, זאת אומרת, שמכניס באדם מחשבות זרות, תאוות לדברים מגרים, עד שהוא כבר מתייאש ואומר שדרך הקדושה לא בשבילו.
ועוד: אבן היא חיצונית לגוף, אגרוף הוא חלק מן הגוף. נמשל: יש לפעמים שהיצר מגרה את האדם עם דברים מפתים שנמצאים בעולם הגדול, מחוץ לגופו. הבנות אלו מחלחלות בו ומושכות אותו, כדוגמת אדם שמביט בפיתויים שונים בסמרטפון ונשאב לשם. ויש, שהיצר מעורר את האדם מתוך דברים גופניים שלו עצמו, לא מבחוץ, צרכים עצמיים שלו עצמו, ללא קשר עם העולם החיצון.
וְלֹא יָמוּת, וְנָפַל לְמִשְׁכָּב – מצד אחד, אדם לא מת. הוא לא הגיע למצב “רשעים בחייהם נקראים מתים”. לא נעשה רשע גמור. מצד שני, הוא נפל למשכב. משכב זה המצב הנמוך ביותר. שלושה מצבים קיימים: שכיבה, ישיבה ועמידה. השכיבה – המצב הנמוך ביותר, שהרגלים והראש הם באותה קומה. כלומר, שמבחינה רוחנית האדם נפל למקום הכי נמוך, הוא מסולק מהתורה. ‘משכב’ נוטריקון: מש, כ”ב. כ”ב אותיות התורה מסולקות מתודעת האדם.
אִם-יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ, עַל-מִשְׁעַנְתּוֹ–וְנִקָּה הַמַּכֶּה – האדם יוצא מחוץ לקדושה. אם יקום ויצא על משענתו, וְנִקָּה הַמַּכֶּה – כביכול, זה דיון על היצר הרע, האם אנחנו מחייבים אותו או לא מחייבים אותו. מצד אחד, הוא גורם ליצר הטוב שבאדם להיות מסולק מהקדושה, עדיין לא לגמרי מת, ויש עדיין קשר עם הקדושה. אבל באופן כללי – הוא מסולק.
מבחינה פנימית, הפירוש: מתיקון הכוונות שלו הוא כבר התייאש, אבל את המעשה הוא עדיין מקיים. אומרת התורה, שאם הוא יקום, אם בכל זאת הוא יתאושש וישיג בחינת קימה של גדלות, ויתהלך בחוץ על משענתו, כלומר גם כשהוא מחוץ לעבודה הפנימית, מחוץ להיכל ה’, הוא בכל זאת מתהלך בחוץ על משענתו, עושה את קיום התורה והמצוות מבחינה מעשית – וְנִקָּה הַמַּכֶּה, אז היצר הרע נקה.
רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן, וְרַפֹּא יְרַפֵּא – רבנו בעה”ס בהקדמה לזה”ק מביא את הפסוק ואומר: “כי שלט אדם באדם הוא לרע לו” – זה שאדם שולט על אדם, אדם בליעל שולט באדם דקדושה, וזה לרעת הבליעל. מדוע? כפי שרואים בגשמיות, למשל, בצרפת שלטו האצילים, הם לחצו על העניים והטילו עליהם מיסים, לעניים לא היו בכלל זכויות, והעשירים עשו חיים. הם לחצו, לחצו ולחצו, עד שבסופו של דבר כל העסק התפוצץ והייתה המהפכה הצרפתית הידועה: כל העניים התאגדו והחלו להשתולל, הם הרגו באצילים ותפסו את השלטון. רואים כאן בגשמיות את הנאמר: “כי שלט אדם באדם לרע לו”, זה לרעתו של השולט. מדוע? – ככל שהוא יותר שולט, ככל שהוא יותר מציק, גורם סבל ומכאיב, בכך הוא מאיץ את הסוף של עצמו. בסופו של דבר, מי שמשועבד יקום ויתמרד ויבטל את המצב הזה. זה נקרא ‘חוק ההתפתחות’. מראה, איך הבריאה הולכת ומתפתחת באופן של ייסורים. זה נקרא ‘דרך הייסורים’. כשישנם ייסורים רבים בני האדם קמים, מחריבים את המצב הישן ובונים מצב חדש. אותו דבר ברוחניות, אם היצר הרע לוחץ את היצר הטוב, הוא נותן לו באבן ובאגרוף ומבטל אותו, וכשהוא מוציא את האדם מעבודת הקודש, אם האדם מת לגמרי, אז אין כבר עם מי לדבר, אבל אם הוא לא מת אִם-יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ, עַל-מִשְׁעַנְתּוֹ–וְנִקָּה הַמַּכֶּה: רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן, וְרַפֹּא יְרַפֵּא. כלומר, היצר הרע הוא זה שנותן תשלומי שבת ורפואה. כלומר, הוא זה שצריך לשלם בעד ביטול המלאכה, שאדם בטל ממלאכת עבודת ה’, והוא צריך גם לשלם את הרפואה. מהי הרפואה? המשכת אור ה’, לתקן את האדם שיחזור למעמדו מחדש. מה המשמעות שהיצר הרע צריך לתת את זה? הוא צריך לשלם, משום שבסופו של דבר מערכת הקדושה מתגברת ומשתלטת על מערכת הטומאה. יוצא, שבעצם מערכת הטומאה תומכת ומקדמת את מערכת הקדושה.
*
וְכִי-יַכֶּה אִישׁ אֶת-עַבְדּוֹ אוֹ אֶת-אֲמָתוֹ, בַּשֵּׁבֶט, וּמֵת תַּחַת יָדוֹ-נָקֹם, יִנָּקֵם. אַךְ אִם-יוֹם אוֹ יוֹמַיִם יַעֲמֹד, לֹא יֻקַּם, כִּי כַסְפּוֹ הוּא (שמות כ”א, כ’-כ”א).
אם הוא לא מת מיד, אלא חלה יום או יומיים, האדון לֹא יֻקַּם, לא הורגים את האדון. “הכלי יקר” אומר במקום: “לֹא יֻקַּם, אם הוא לא מת מיד, נוטים לומר שמת מחמת איזה דבר אחר שנתחדש בו – כלומר דנים את האדון לכף זכות, כי בוודאי לא הכה אותו מכה אכזרית שיש בה כדי להמיתו, כִּי כַסְפּוֹ הוּא, וכי יש לך אדם שמאבד כספו בידים? בוודאי לא הכה אותו מכה רבה, כי חס על ממונו, ומת מחמת דבר אחר”.
מצד פנימיות התורה, רבנו בעה”ס מסביר: מי הם העבד ואמה? “עבד כי ימלוך, אמה כי תירש גבירתה”. רבנו בעה”ס מפרש, שמבחינת שלא לשמה, יש מצב שאדם מקיים תו”מ שלא לשם שמיים, ויש מצב שהוא כבר מגיע לשם שמיים. עבודה זו נבחנת לבחינת השכינה הקדושה. חייבים את המצב שלא לשם שמיים, כי רק דרכו מגיעים למצב של לשם שמיים, אין דילוג מדרגה. האדם צריך לשמור שהעבד לא ימלוך והשפחה לא תירש גבירתה. את העבד ואת השפחה צריך, כי הם חלק מהתהליך, כמו שאמרו חז”ל: “לעולם ילמד אדם שלא לשמה שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה” – אי אפשר להגיע למצב של לשם שמיים מיד.
וְכִי-יַכֶּה אִישׁ אֶת-עַבְדּוֹ אוֹ אֶת-אֲמָתו – אם האדם מבטל את הבחינה של שלא לשמה – נָקֹם יִנָּקֵם. מדוע נָקֹם יִנָּקֵם ? משום שאי אפשר להגיע לשמה מבלי שלא לשמה. אם הוא בכוונה תחילה מבטל את כל העניין של שלא לשמה, ואומר: שלא לשמה לא חשוב בכלל, ז”א: או לקיים תורה ומצוות לשם שמיים או בכלל לא לקיים, אם האדם מקיים תו”מ לתועלת עצמו, אז עדיף כבר לא לקיים. על זה כתוב נָקֹם יִנָּקֵם. זה מצב לא נכון, וזו טעות גדולה. צריך לקיים את התו”מ שלא לשמה, כי מתוך שלא לשמה, על ידי המאור שבה – יגיע לשמה.
אַךְ אִם-יוֹם אוֹ יוֹמַיִם – אם אדם ביטל את השלא לשמה באופן עקרוני, הוא מת מיד, אבל אם רוצה לבטל את התו”מ שלא לשמה, מצד שהוא נכשל בתאוות שלו וכדומה, ולא באופן עקרוני, אז נאמר לֹא יֻקַּם כִּי כַסְפּוֹ הוּא – כספו, מלשון כיסופים, ז”א שהאדם צריך להאמין שהכישלון הוא מהקב”ה עצמו, שגרם לו להיכשל. למה? – כדי שיהיו לו כיסופים לה’, כדי שיהיו לו געגועים ויצעק לה’, כמ”ש: “ויזעקו ותעל שוועתם לאלוקים מן העבודה”. יוצא, שכאן זה להפך, פה דווקא האדם נמצא בתוך מערכת הקדושה, למרות שהוא נכשל, ולכן לֹא יֻקַּם כִּי כַסְפּוֹ הוא. נעשים כיסופים, אבל אם באופן עקרוני הוא ביטל, אז נָקֹם יִנָּקֵם, כי זה ממש הסיטרא אחרא.
