בס”ד
“ויוסף הוא השליט על הארץ, הוא המשביר לכל עם הארץ; ויבאו אחי יוסף וישתחוו לו אפים ארצה” (בראשית מ”ב, ו’).
פירש אדמו”ר זצ”ל: יוסף הוא בחינת הצדיק הקשור באלוקים חיים, “הוא המשביר”, הוא מספק את המזון הרוחני לכל עם הארץ. כל מי שדורש כיוון והדרכה ואור רוחני הוא מספק לו. עוד פירש בכיוון הפוך: יוסף היה שובר את עם הארציות שהיתה באנשים, הוא היה מוכיח להם שהכיוון הארצי, הגשמי, הוא ללא תכלית וללא הועיל, וכדאי להם לשים את כל מעיניי רוחם בכיוון הרוחני, לבוא לדביקות ה’. נוסח אחר: מטרם שאדם בא אל הצדיק הוא מחזיק שהוא צדיק, אבל כאשר מתחבר עם הצדיק, אזי הצדיק שובר אותו, דמוכיח לו שהוא רשע.
יוסף ואחיו
יל”ה בפרשתינו פרשת “מקץ”: מדוע לא התגלה יוסף מיד לאחים, מדוע היה צריך להתנכר אליהם, האם רצה להתנקם בהם? איך זה מתאים ליוסף הצדיק? וענין שדרש את הבאת בנימין, הלא אם היה מתגלה אליהם מיד ומבקש שיביאו את בנימין, בודאי שהיו מביאים אותו, ומדוע היה צריך קודם לדרוש את הבאת בנימין ורק אח”כ התגלה? אלא כל ענין ירידת יוסף למצרים צריכה הסבר. הנה יל”ד שאין הדברים כפשוטם אשר השבטים רצו להרוג את יוסף, הלא היו אנשים אלוקיים, והיו כמלאכים, ומה להם ולהריגה? ומפשטות המקראות משמע שקנאו ביוסף על שעשה לו אביו כתונת פסים, התנהגות שאינה מתאימה לשבטים שהיו אנשים ענקיים, זוהי התנהגות המתאימה לאנשים פשוטים?! אלא המחלוקת שלהם עם יוסף היתה על הדרך בעבודת ה’. דהנה השבטים היו באופן כללי או בבחי’ ימין או בבחי’ שמאל, דהיינו שהיו מהם שהלכו בדרך הימין בקיצוניות, דהיינו בחי’ “משפיע עמ”נ להשפיע”, והיו שהלכו בבחי’ השמאל בקיצוניות, דהיינו שהבינו שהשי”ת ברא את הבריאה בכדי שהנבראים יקבלו את גילוי אלוקותו יתברך בתכלית הגובה, וע”כ המשיכו את האור המכונה ג”ר דחכמה בתכלית הגובה, בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרם. אולם יוסף היה בחי’ קו אמצעי, דהיינו שטען שאמנם צריך להיות גילוי חכמה, אבל רק הארה קטנה בלבד, כי בגילוי אור גדול יש סכנה שהמקבל יפול לבחי’ “מקבל עמ”נ לקבל”. וע”כ צריך המקבל להקפיד שיאיר בנשמתו בעיקר אור החסדים, ומעט הארת חכמה ג”כ, בבחי’ “מעשיו מרובים מחכמתו”. נמצא, שהיתה הפכיות בין נשמת יוסף לנשמת אחיו, כי נשמת יוסף היותה בחי’ של מיזוג ופשרנות, ואילו נשמות השבטים היו מן הבחינות הקיצוניות בעבודת ה’, הבלתי מתפשרות. וז”ע ענין “כתונת פסים” שעשה לו יעקב, כי פסים משמע שיש פס כן ופס לא, וזה ענין שלבוש נשמתו היה בבחי’ מיזוג הקוים. כי כל פס מרמז על קו, וכיון שיש קו כן וקו לא, נמצא שזה מרמז על מיעוט הקוים דאחיו. ומה שרצו אחיו להרגו, הכוונה – שרצו לבטל את מדרגתו, כי כן מצינו בזהר שענין הריגה משמעותו ביטול המדרגה.
והנה ענין ירידתו לקליפת מצרים היה – מפני שקליפת מצרים היא בחי’ חכמה דקליפות, דהיינו, שענינה להמשיך חכמה. ויוסף היה צריך להתכלל מן החכמה שלהם ולהעבירה לפסים דקדושה, דהיינו שתאיר על דרך קו אמצעי. וז”ש: “וירא יעקב כי יש שבר במצרים” (שם א’), דהיינו שראה שע”י בחי’ מצרים אפשר להמשיך אור דחיה, ולהעבירו לקבלת כלים דקדושה. וז”ש: “רדו ושברו לנו משם ונחיה ולא נמות” (שם ב’). “ויוסף הוא השליט על הארץ, הוא המשביר לכל עם הארץ”. דהיינו, שרק על ידי בחינתו שהיא בחי’ קו אמצעי, היו יכולים לזכות להתגלות אלוקות, ולמעט חיות דקדושה. “ויבואו אחי יוסף וישתחוו לו”, כן נתקיים חלומו, שהאחים בכדי לזכות לאור החיה, יהיו מוכרחים להשתחוות לו, דהיינו לקבל את דרכו. “ויאמר אליהם: מרגלים אתם לראות את ערות הארץ באתם” (שם ט’). פירוש: הארץ היא השכינה הקדושה, אשר היא הכלי שבו צריך להאיר אור החכמה, היות והוא כולל את כל הנשמות. וענין ערוה משמעותו – הבחי”ד דעביות שהיא כלי הקבלה היותר גדול אשר אסור בשימוש. רצ”ל שטען כלפיהם שבאו להמשיך ע”י הבחי”ד מחכמת קליפת מצרים, אשר יונקת מן השכינה בחי’ ג”ר דחכמה. אבל הם הכחישו זאת.
והנה ידוע אשר בבחי’ היסוד שהוא הקו האמצעי יש ב’ בחינות: א) בחי’ דכר, שהוא בחי’ האו”י שביסוד, הנק’ ט’ ספירות ראשונות. ב) בחי’ נוקבא, שהיא בחי’ ט’ ספירות דאור חוזר שביסוד, שעל ידן אפשר לקבל את האור ישר. ואומר האר”י הקדוש אשר יוסף היה בחי’ הדכר שביסוד, ואילו בנימין היה בחי’ הנוקבא שביסוד. וז”ל (תע”ס חלק י”ד אות ע”א): יוסף ובנימין: אחד מיין נוקבין, והוא מקורא דבירא דלא אתפרש מן בירא לעלמין, ואחד מיין דכורין, בסוד יוסף הצדיק. איהו לעילא ואיהו לתתא, עייל ונפיק: עייל להכניס מיין דכורין, ונפיק להוציא מיין נוקבין. עכ”ל. נמצא, שהאו”י שהוא בחי’ יוסף לא היה יכול להתגלות מטרם שיביאו אליו את בנימין, שהוא בחי’ האו”ח שביסוד. ולכן היה מוכרח להסתיר עצמו, עד שיביאו אליו את בנימין. דאין אור בלא כלי, ויוסף היה בחי’ האור ובנימין היה בחי’ הכלי.
(שבת רייח טבת וחנוכה).
